לייה איזנשטדט

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

לייה, ביתנו היפיפיה נולדה אחרי שני בנים. שני ילדים מדהימים ומוכשרים מאד. יחד עם זאת קשה לתאר את השמחה של אותו אולטרה סאונד שהרופא אומר " זה עדיין מוקדם להגיד, אבל אני חושב שיש לך בת!” איזה כיף, כל ההריון חוויתי את העובדה שיש לי בת בבטן ובאופן לא ברור הרגשתי מאד נשית ומושכת (אפילו הצטלמתי בתמונות סטודיו של ההריון וכמובן לא הססתי לחזור אחרי חצי שנה לאותו סטודיו, שגם התינוקת תדגמן).
כשלייה נולדה, אנחנו ההורים לא ידענו את נפשנו מרוב אושר. תינוקת יפיפיה, טמפרמנטית מתקשרת כ"כ יפה. איזה כיף… מפחד לעין הרע, לקח לי חודשיים להחליט האם לעשות לה בריתה באולם או לא. בסוף החלטתי שכן. ואז למחרת הבריתה הובהלנו לבי"ח, לאחר שתי לילות של חום גבוה, כאשר ההאבחנה היתה נטורופניה (חוסר עצום בכדוריות דם לבנות). קשה מאד לתאר את הסבל הנורא של הילדה בבידוד והקושי הנורא שלנו ההורים מול בדיקות הדם הללו וההחלטות שעמדנו מולם, גם אחרי שהשתחררנו היינו במעקבים. אני זוכרת את החולשה בכל הגוף לפני קבלת תשובות של בדיקה ואיך אנחנו סופרים ביחד עם הרופא ד"ר תורן בתה"ש כל תזוזה של כדוריות. אבל במקביל המשכנו לטפח ולטפח את לייה, גם חיצונית וגם פנימית. כיאה לבת, בגדיה הורודים נבחרו בקפידה והותאמו להפליא לקוקייותיה, חוגי מס"גים, (אני עובדת סוציאלית במקצועי לקחתי חופשת לידה ארוכה) האחים שההפרש בינהם ללייה די גדול מאד השקיעו ואהבו אותה. לייה היתה תינוקת טמפרמנטית במיוחד ואחד מניסיונות ההרגעה היה להשכיב אותה על טרמפולינה מול הקלטת של בייבי מוצארט מה שהיה מרגיע אותה לחצי שעה יום אחר יום ולעיתים כמה פעמים ביום.
כשלייה הגיעה לגיל שמונה חודשים הוזמנו לטיפת חלב לבדיקת שמיעה שגרתית כשהאחות שאיתה היה לנו קשר עוד מההריון של בני הבכור, השמיעה כל מיני קולות של כל מיני חפצים. לייה לא הגיבה. והאחות בהרבה רגישות אמרה "היא לא מסתובבת כנראה שזה שום דבר אבל בכ"ז תקחי אותה לבדיקת שמיעה" (עד היום אני הולכת עם ההפניה בארנק שלי) ואני, מיד לקחתי את זה למקומות אחרים לגמרי "אוף" חשבתי לעצמי"כ"כ רציתי שהיא תהיה דומה לי, אבל היא יצאה כמו אלון" (בעלי,שכשהוא מתרכז במשהוא הוא לא שומע שום דבר). לרגע לא חשבתי שישנה איזשהיא בעית שמיעה. אבל הגענו לרופא אף אוזן וגרון ואח"כ לשניידר למכון שמיעה ואני עדיין מכחישה שמשהו לא בסדר. גם למכון שמיעה בשניידר הגעתי עם חמתי בכדי שתעזור לי לבחור מתנה אח"כ בקניון בפ"ת. אבל כבר בתת מודע קורים דברים מוזרים (בלילה הבדיקה, קמתי בבעטה מחלום, חלמתי שאני נמצאת בנמל וארגז נופל לי על הראש).

 

שניידר

נכנסתי לחדר הקולות לבדיקה התנהגותית, משהו כמו בטיפת חלב רק יותר משוכלל, כאשר לייה יושבת לי על הברכיים, מושמיעים לה צלילים והיא צריכה להגיב ולייה לא הגיבה. פה הרגשתי ש"השמיים נופלים לי על הראש" אבל איכשהוא התחלקתי לשניים חלק אחד שמתחיל להבין שמשהו לא בסדר וחלק אחר שממשיך להכחיש. האודיולוגית אמרה: "פה לא רואים תגובה" ואני מיד קפצתי (עם סיפור מוכן) "זה בסדר היא דומה לבעלי, את יודעת פעם הייתי מספרת לו סיפורים שלמים והוא היה מרוכז במשהו אחר ולא שומע כלום"… אבל רעדתי יו כמה רעדתי. היא אמרה שיש בדיקה שבודקת יותר לעומק, אז אם אני יכולה להרדים אותה בעגלה ואח"כ לחזור היא תוכל לבצע אותה. וזה מה שעשיתי.
הבדיקה שאחרי, היתה בחדר אחר, לייה ישנה בעגלה והאודיולוגית הצמידה לה אוזניה לאוזן ימין ואח"כ שמאל ואני ראיתי על המסך כל מיני קווים עולים ויורדים. זה עשה לי טוב כי אני יודעת שאם חס וחלילה משהו לא בסדר רואים קו ישר. אז החלטתי להתלוצץ איתה (מה שלא הצחיק אף אחד) "רק אל תגידי לי שהיא חרשת" וציפיתי שהיא תגיד "לא! מה פתאום חרשת?" אבל במקום זה היא אמרה בפנים חתומות "אני לא רואה כלום, שום צלילים"… למרות הערפול חושים שהרגשתי הצלחתי לעשות אחד ועוד אחד ולהבין "אם היא לא רואה שום צלילים אז בטח הבת שלי חרשת". עולמי חרב עלי ואז היא הוסיפה משפט (שגרם לי להאחז בו לעוד בערך חודש) "אבל זו לא בדיקה קובעת, יש בדיקה שהיא יסודית. היא נעשית בהרדמה והיא אומרת בודאות. אתם תוזמנו אליה… בגלל המקרה נשתדל לקצר את התור" ועוד ועוד… זהו כבר לא שמעתי יותר, פתחתי את הדלת שלחצה לי על הלב, נפלתי על השטיח במסדרון שמתי שתי ידיים על הראש ובכיתי ובכיתי…
אבל עברו ימים ושוב איכשהוא מצאתי את עצמי מעודדת היות ובחרתי להאחז בכך שבבדיקת ה"ברה" ימצא שהכל היה אלא סיוט רע ולייה בעצם שומעת לכל דבר, כי הרי איך יתכן שלילדה כזאת מושלמת יש משהו לא תקין והרי אם היה משהו היינו שמים לב והנה היא מסתובבת כשקוראים לה ואיך אנחנו הורים כ"כ מנוסים (אפשר לחשוב) לא הבחנו בכלום? ומי היא בעצם אותה אודיולוגית שעם מכשירים מקולקלים בודקת ללייה את השמיעה? ואיך הילדה חודשים על גבי חודשים נרדמה לצלילי בייבי מוצארט, וחוץ מזה, תמיד אומרים שאמא מכירה הכי טוב את הילד שלה אז אין מי שמכיר את לייה כמוני ויודע שהיא לא חרשת. מה שמאד עזר לי אז, היתה נסיעת עסקים של בעלי לפלמה דה מיורקה שלייה ואני התלוונו אליו לחוויה שהיתה יוצאת דופן. היינו כ"כ שמחים,עשינו טיולי נוף וים ולייה באישיות שלה סחפה אותי, את אבא שלה וילדים אחרים שבחוף (שהזכירו לה את אחייה).
יום אחד לייה ואני טיילנו בעיר והלכנו לאיבוד כך ששעות היא ואני הסתובבנו בעיר אבודים אבל מחוברות אחת לשניה מבלי יכולת להתיר את הקשר (ועם כושר התמצאות אפסי). אני חושבת ששם בים קלטתי שהקשר ביננו הוא בכלל בלתי אמצעי. וזהו חזרנו לארץ ישר לבדיקת ה"ברה" הפעם אצל פרופ' אטיאס משניידר ולמרות החלק המכחיש שלי כבר כנראה ידעתי מה התשובה ולכן ביקשתי לא להיות נוכחת בבדיקה. אלון החזיק אותה ואני חיכיתי מחוץ לחדר, כמה דקות, ואז נכנסתי לחדר. ראיתי את אלון בפנים מתייסרות. הסתובבתי לפרופ אטיאס ואמרתי לו במין כוחות מחודשים "תגיד לי הכל,אבל רק לא שהיא חרשת" והוא ענה בחיוך טוב לב, "באוזן הזאת אין תגובה אבל נחכה אולי באוזן השניה…" אז חיכתי לאוזן השניה וגם שם אין תגובה. זהו לייה שלי חרשת. איזה עצב איך החיים יכולים להמשיך הלאה שלייה שלי חרשת. אין גבול לצער ולעצב שחשתי. פרופ' אטיאס המשיך והסביר על מקום שקוראים לו מיח"א ועל ניתוח חדשני שיש, שתל שמו,  שמזל שיש אותו כי הוא נותן הרבה תקווה ועל משפחה של שלושה ילדים שנולדים חרשים והאבא עושה להם שתל הוא אומר "אז מה זה כמו פגם קטן ביצור מתקנים אותו וממשיכים הלאה"…. אבל מי רצה בכלל להמשיך הלאה, מי? כל מה שרציתי ועשיתי זה להכנס מתחת לשמיכה במיטה ולבכות ולבכות כ"כ בכיתי, איך התיסרתי למה זה מגיע לה? איך זה קרה? מה לא היה בסדר? מי עשה לה עין הרע לילדה שאני כ"כ אוהבת? בכיתי ימים על גבי ימים (עד שהתפוצץ לי נים בעין) ובמקביל צריך לנהל חיים אני אמא לשלושה ילדים שדווקא עכשיו צריכים אותי יותר מתמיד ואני רעיה, וקולגה ושכנה וכו'.

 

ההתאוששות 

זו בעצם הנקודה שחיינו מתחילים להראות אחרת…
אני ביקשתי לעזוב את עבודתי כדי להיות רק עם ילדיי ולמרות ההפצרות של הקולגות שלי שדווקא במצב הזה הכי טוב לעבוד עזבתי את מקום עבודתי שבו עבדתי 12 שנים. במקביל, הכרנו ארגון שקוראים לו מיח"א, (שמזל שהוא קיים) התחלנו להגיע לפגישה עם קלינאית תקשורת פעמיים בשבוע, בד בבד התחלנו בהכנות יסודיות לניתוח השתל, בשניידר נפגשנו לראשונה עם המנתח דר' איל רווה שהסביר על הבעיה על הניתוח, מה מנתחים ושלייה צריכה לעבור קודם ניתוח כפתורים. ואני כל הזמן עשיתי כן עם הראש, אבל בעצם לא הבנתי כלום רק הסתכלתי על בעלי לראות שהוא מבין עברנו הרבה בדיקות כמו סי.טי, חזרנו לתה"ש לדר' תורן לקבל אישור ממנו שהכל בסדר, (יש מין רוטינת בדיקות ופגישות) במכון להתפ' הילד, אצל העובדת הסוציאלית שמה שאני זוכרת מהפגישה איתה זה שהיא שואלת  "אם את פוחדת מבתי חולים אז איך תהיי עם הבת שלך שצריכה להיות מאושפזת?" (התאפקתי) ואז מובן ניתוח הכפתורים שלמרות שהוא קטן לעומת הניתוח הגדול סבלתי כ"כ כי אני אמא שלא רוצה שיעשו לבת שלי כלום אבל בכ"ז שהיא תהיה בסדר. להוסיף את זה שאני לא אמיצה במיוחד.
חוץ מזה כל  החורף לייה הייתה חולה בדלקות אוזניים מה שמצריך טיפולים מונעים ודוחה את הניתוח. השלב הטכני הזה למרות שהוא נראה מאד טכני היה מלווה בהרבה מאד אמוציות, מצד אחד העצב שלי שכבר נהיה יותר מפותח כי מתלווה אליו כעס ומצד השני אני פוגשת רק באנשים טובים.החל מהרופא, דר' רווה כזה אדם רגוע וחייכן, מבין על מה הוא מדבר. דרך פרופ' אטיאס,ועד לאנשים במיח"א המנהלת דר' דרורית בן יצחק והקלינאית מילה המקסימה שכולם כ"כ אופטימים כ"כ רוצים לעזור אז על מי אני אכעס? (בכ"ז אני כועסת…) "מצאתי!… על המזכירה בשניידר" וכמובן הספיק טריגר מאד קטן (שחיכיתי הרבה זמן בתור) ניגשתי אליה בכעס "מה זה פה? למה צריך לחכות בתור?" והיא ענתה לי ואני עניתי לה והדבר הבא הוא שאני מנפנפת בידי ואומרת "זהו לא עושה יותר את הניתוח אני הולכת שלום!" (לא לפני שאני עולה לפרופ' אטיאס להגיד לו, שישמע שאני הולכת, שאני אעשה לו דווקא שיכאב לו, למה רק לי? (כמה בוגרת).
אז באמת עליתי לפרופ' אטיאס והוא באמת כמו אבא טוב או פרופסור טוב הקשיב לי, חייך את החיוך הטוב לב שאני זוכרת מפעם ואח"כ ירד למטה, עשה הוקוס פוקוס והכל נרגע ואם לא די בזה הודיעו לי שביום ראשון הקרוב הניתוח (היום יום חמישי) "אמל'ה חשבתי לעצמי מה עשיתי? כ"כ מהר?".
השישי שבת שלפני הניתוח זכורים לי במעגלים כי כל הזמן הסתובבתי עם לייה בגינה במעגלים (ליבש לה את הנזלת) וגם כי כנראה התאימה לי החשיבה המעגלית. הבנים היו אצל סבא וסבתא ואלון הלך לצבוע את המשרד החדש (כל אחד וטכניקות ההרגעה שלו) אבל איפה אני ואיפה הרגעות יום שלם עסקתי ברחמים על לייה עלי "איזה פחד? איך אני יעבור את הלילה איך יעבור הניתוח, האם היא תרגיש משהו?, האם היא תזכור משהו?, האם תהיה לה טראומה? מזל שהיא תינוקת (שנה ושלושה חודשים) האם והאם והאם?". ואז מגיע יום ראשון נוסעים לשניידר…

 

הניתוח

"יו איך זה יכול להיות? איך זה שיום ראשון נפתח מסביבי כמו כל יום ראשון? יש זריחה, אנשים קמים לעבודה? רועי ודניאל הולכים לבית הספר ולגן? אני אפילו רואה את הגננת של לייה באה לגן היא מנפפת לנו לשלום דרך המכונית "מה? יש היום גן כשלייה בניתוח? תיכף תגידו לי שתהיה גם היום שקיעה?"
הגענו לבי"ח התחלנו ברוטינת הניתוח פיג'מה תרופה לטשטוש "הנה עוד רגע היא תכנס ויקחו לי אותה… לא רוצה לתת" הנה מבקשים מאחד ההורים להכנס עם לייה להרדמה ואני מבקשת להיות זאת שנכנסת. אני אוחזת את לייה בידי רואה את שני המנתחים ממולי דר' רווה ודר' בולר כאלה מיוחדים הם אפילו נותנים נשיקה אחד לשני לבוקר טוב או משהו כזה (מה הם בני אדם חשבתי?) הנה הם מברכים אותי לשלום דר' רווה שואל אותי מה שלומי אבל אני בשלב הזה כבר דומה יותר למכונה אני רוצה להיות אחרי ושהניתוח יצליח. אני נכנסת לחדר המרדים גם הוא נחמד (איך זה יכול להיות?) מסביר לי שאני אשים לה את המסיכה ואצא. ואני כמו מכונה שמה לה מסיכה. לייה עוד נאבקת איתי (לימים משהו שאני אתייסר עליו, למה שמתי לה את המסיכה בניגוד לרצונה. יכולתי להשקיע קצת יותר באיך לגרום לה לרצות לשים את המסיכה) לבסוף שמתי ולייה נרדמה. אני יוצאת …בדיעבד אם יש רגע שבו התחלתי את תהליך ההתבגרות הפנימי שלי זה הרגע.

 

ההמתנה

הניתוח ארך זמן רב… אלון ואני בחוץ מדי פעם יוצאת דר' בולר ומעדכנת מה קורה ושהכל בסדר אין מה לדאוג הניתוח לא היה פשוט בגלל מבנה האוזן של לייה. שעות של צפיה עד שראיתי את מירה מחברת השתלים. (בהכנה אמרו לי שהיא תגיע לקראת סוף הניתוח) ולכן כשראיתי אותה כ"כ מחייכת ואופטימית הבנתי הנה אנחנו בסוף ואז עובר עוד כמה זמן והנה דר' בולר יוצאת ואומרת"הניתוח הסתיים לייה תועבר להשגחה שם לא תוכלו לראות אותה אבל עוד כחצי שעה יקראו לכם לראות אותה היא תראה עם תחבושת על הראש..תיכף יצא המנתח דר' איל רווה ויעדכן אותכם לגבי הניתוח". ובאמת דר' רווה יצא התישב על הכיסא במין נפילה של אחרי עבודה מפרכת שנכרת היטב מפניו. ואז הרופא הגדול הזה מחייך (כן הוא מחייך) ואומר שהניתוח הצליח היה קצת סיבוך הם ניסו להכניס כמה שיותר אלקטרודות לתוך השבלול עשו את כל המאמצים שניים נשארו בחוץ אבל זה נראה מצוין. באותו רגע רציתי רק לנשק את האדם הגדול הזה (ונדמה לי שכך עשיתי) עוד לא המציאו את הרגשת התודה שהרגשתי כלפי הרופא ושרציתי להגיד לו. לדעתי כשהמציאו את השפה לא יצרו מילה שיכולה לתאר כזה רגש…
בשלב הבא, קראו לנו לראות את לייה וזה מה שראיתי: את הנסיכה שלי ישנה בתוך מיטת תינוק, על הצד. צינורות מחוברות אליה וממנה וכל הראש חבוש בתחבושת ענקית כשראיתי את הילדה היקרה שלי שוכבת כ"כ חסרת אונים פתחתי בכזה בכי תמרורים. אח"כ השמש כבר שקעה… היה לילה, העבירו אותנו למחלקה כאשר מד חמצן מחובר לה לרגל וכל תזוזה של לייה המוניטור מזמזם ואני כולי ציפיה עצבנית שלייה תתעורר כבר, נו שתתעורר כבר, למה היא לא מתעוררת? כמובן שהסבירו לנו שזה לוקח זמן אבל למי יש סבלנות ברגעים כאלה? בערך ב 10 בלילה נכנסת לחדר דר' בולר לראות את לייה ולשאול לשלומנו ובלילה בלילה דר רווה התקשר מביתו לקבל עדכון על לייה (איפה ישנם עוד אנשים כאלו?) לייה התעוררה רק למחרת בבוקר ולהפתעתי הרבה ההתאוששות שלה היתה די מהירה, שהינו שבוע במחלקה (יותר מהרגיל) היות שלייה קיבלה אנטיביוטיקה ודר' רווה חשב שכדאי להשאירה במחלקה. ואני, זאת שהעובדת סוציאלית שאלה אותי איך אסתדר בבי"ח, ביקשתי להשאירה מספר ימים נוספים ( וכמובן להיות איתה).
השהות במחלקה היתה לי לא נוחה, הספקתי לריב עם שותפה לחדר (מה שמאד לא אופיני לי)  ובנוסף גם כאן כל הזמן הלכתי במעגלים עם לייה בעגלה, כדי להרדים אותה.אבל ללייה השהות במחלקה היתה מאד טובה כ"כ דאגו לה גם כמובן רפואית וגם למשחקים להפעלות. בכלל מערך ההתנדבות בשניידר זה משהו שלא יאמן לא היה יום שלא הביאו מתנות. הימים היו ימי פורים באו לקרוא את המגילה, הביאו משלוחי מנות בלי סוף (שאח"כ יכולתי לחלק לכל הגן של הבן שלי) זכורה לי במיוחד גברת שהיתה בהריון מאד מתקדם אשר הגיעה בשבת ועברה במחלקה הורה הורה וחילקה צלחת חמין שגם אנחנו נאכל זה מדהים בעיני. כאשר השתחררנו נתנו לניתוח להגליד ורק אחרי חודש חיברו את לייה לשתל.

 

החיבור לשתל

כעבור חודש הגענו לשניידר, והפעם לאותו מקום שהודיעו לנו שלייה חרשת אבל בחדר אחר ועם אודיולוגיות אחרות (מיקי ודיתה) שמאז הקשר איתן הפך לקשר גורדי. כ"כ בחינניות וובאופטימיות הם עובדות עם לייה (באחת הפגישות נכנסה לחדר אותה אודיולוגית שחיברה את לייה למוניטור וכל הקווים קפצו ושאלה אותי "את זוכרת אותי?" עניתי לה "איך לא, אני חולמת עלייך כל לילה").
היום של החיבור לשתל הוא יום חג… וכראוי ליום חג התלבשנו יפה הצטידנו במצלמת וידאו ויצאנו לשניידר. כאשר דיתה ומיקי חיברו את לייה לשתל הן אמרו  לאלון ולי שהנה עכשיו הן עולות בצלילים ותיכף לייה תתחיל לשמוע ולא לדאוג כי יש כל מיני תגובות (התגובה של לייה מונצחת בוידאו) כי איך שלייה התחילה לשמוע היא פרצה בבכי (זה היה לה משהו לא מוכר) ואני הרגשתי, וכך אמרתי, שאני שוב יולדת נולדה לי ילדה שומעת. האופטימיות שאחזה בי מאז מלווה אותי לכל הדרך כי ברגע שנכנסתי הביתה משניידר אמרתי לבני הבכור "רועיקי אם אתה מצליח ללמד אותה להגיד אבא אתה מקבל מתנה" וכמובן התכוונתי לכך. (מה עכשיו היא שומעת אז מה הבעיה לדבר?) לא ידעתי שהדרך לדיבור היא כ"כ ארוכה. כל מלמול שלייה הוציאה היה בשבילנו אושר גדול , כל מילה שאמרה היה ארוע חגיגי שמיד תועד וכאשר היא חיברה יותר ממילה אחת היה בכלל ארוע תקשורתי.
היום, הקשר שלנו באופן טבעי הוא יותר עם מיח"א. לשניידר אנו מגיעים לביקורות או להתאמות לשתל (ובכלל לייה חושבת ששנידר זה קניון כי בכל חדר שהיא חולפת על פניו היא מקבלת מתנה ופרסים) (דבר חשוב לציון הוא שכמובן מאז הספקתי להתנצל בפני מזכירת המחלקה).
כיום לייה בת שלוש וחצי, לייה עוברת טיפול בדיבור פעמיים בשבוע במי"חא ופעמיים בשבוע מגיעה אליה קלינאית לגן ועובדת איתה לעיתים לבד ולעיתים עם עוד ילד שלייה בוחרת. בשנה הראשונה לייה היתה בגן מיח"א ובשנה הנוכחית לייה עברה לגן רגיל. ללייה אוצר מילים מאד גדול. מבחינה שפתית אין פער בינה לבין ילדה שומעת בגילה. היא מאד אהובה בגן גם על הילדים, וגם על הצוות. אישיותה קורנת על כל סביבתה, היא מלאת מוטיבציה, כריזמה וסקרנות ולא מפסיקה להפתיע. היחסים עם אחייה הם כנראה כמו בכל משפחה פעם אוהבים ופעם רבים להוציא מתי שהם רוצים להתלכד מול ההורים הם קואליציה לתפארת החברים של הבנים מאד אוהבים את לייה (לייה ביקשה להזמין ליום הולדת שלה את חברו של רועי בן ה-11 והוא הגיע בשמחה רבה…)
ואנחנו ההורים יכולים להודות לאל ולכל האנשים הטובים שפגשנו בדרך. על העזרה הרבה שקיבלנו ובהחלט היינו זקוקים לה (וזה לא משנה שהמקצוע שלי הוא לעזור לאנשים) לבי"ח שניידר בראשם לצוות הרפואי דר' רווה, דר' בולר ופרופ' אטיאס וכמובן לכל הצוות שמסביב שקצרה היריעה לפרט את שמם על דף זה שבכזאת צניעות ומקצועיות עושה את העבודה הכי מקצועית שניתן לעלות על הדעת.וכמובן למיח"א שכ"כ מקדם את לייה.

באשר אלי: אז נכון שהיתה לי תקופה שהרגשתי בתחתית של התחתית אבל ידעתי להעזר,  לאחרונה עברנו למקום מגורים חדש, סיימתי תואר שני בעבודה סוציאלית, ובשבוע הבא אני אמורה להתחיל מקום עבודה חדש, הוספתי לי תחביבים, שמעולם לא ידעתי שקיים בי איזשהוא פוטנציאל בהם והם פיסול וספורט ובעיקר בעיקר אני רעיה ואמא גאה לשלושת ילדיי רועי, דניאל ולייה. ואין ספק שהיום אני אמא שונה ממה שהייתי לפני שלוש שנים (אני כמובן מעדיפה את הגרסה העכשווית).
למרות שהיום אנחנו לא באותו מקום של לפני שנתיים (כשעשינו את השתל) והחיים חזרו לשיגרה (שונה ממה שהיתה קודם) כי פעמים בשבוע אנחנו נוסעים לאחה"צ שלם לתל אביב. יש הרבה רגעים שמחים לצד רגעים לא קלים, כל החלטה שצריך לקבל בנוגע ללייה כמו איזה גן היא תלך בשנה הבאה או סתם בכל חגיגה בגן,  כל שיחה איתה על כך "שלילדים בגן אין שתל ורק לי יש שתל" וכמובן כל אמבטיה מחזירה אלי את העצבות של "למה זה הגיעה לה?"

 

רונית איזנשטדט 10 מאי 2006

 

פורסם באתר מרכז שתל השבלול שניידר

תגובות

פורסם ב- ,