קיאן – סיפור אישי
פורסם על-ידי בתאריך .לפני 9 שנים באה לעולם ילדתי "קיאן". היא הייתה ילדתנו הראשונה. בואה מילא את ביתנו בשמחה ובאור. כולנו אהבנו אותה, שמחנו פינקנו וטיפלנו בה כנדרש. אחרי 3 חודשים מיום הולדתה, החלו החששות והדאגות שלנו. הרגשנו שיש בעיה איתה. כששיחקנו איתה היא לא הגיבה, כשהשמענו לה מוסיקה נדמה היה לנו שהיא לא שומעת, כשדפקנו בדלת לא היה מענה ולא תזוזה, אפילו לא מצמוץ קטן בעיניים. ידענו שיש בעיה אך משום מה לא העזנו לדון בנושא. בכדי להפיג את החשש, החלטנו לפנות לרופא הילדים, ד"ר עפיף ששלח אותנו לבדיקת שמיעה ובדיקת נוזלים בבית חולים "מאיר". תוצאות הבדיקה אימתו את החשש, רק אז ידענו שהילדה הקטנה שלנו סובלת מחרשות בשתי האוזניים. הופנינו לבית ספר לחרשים בנצרת "פול פולסה". אשתי נסעה מדי יום יחד איתה לנצרת באוטובוס. מכשירי השמיעה אשר הורכבו לה, לא ממש עזרו. ניסינו ללמדה את שפת הסימנים, אך נאמר לנו שהיא קטנה מידי מכדי ללמוד שפה זו. אחרי שנתיים של טיפולים בבית החולים רוטשילד בחיפה, ולימודים בביה"ס בנצרת, קיבלנו טלפון מרופא הילדים, ד"ר מוסאי פאוזי, ונאמר לנו שהוא קיבל מכתב מפרופ' אטיאסבנוגע לשתל הקוכליארי. התנפלנו על ההזדמנות ורצנו להזמין תור לוועדה הרפואית. ישבנו עם פרופ' אטיאס ודיברנו על הניתוח ועל סיכויי ההצלחה. עבר שבוע אחד בלבד והרגשנו מוכנים לעבור את הניתוח. בגיל 3 שנים נותחה "קיאן" בבית החולים "שניידר" ע"י ד"ר רווה ד"ר בולר וצוות רופאים מקנדה. בנוסף ליוו את הילדה 3 קלינאיות תקשורת: מיקי, אירן ולובנה. אחרי 3 חודשים מהניתוח חובר המכשיר. הילדה הראתה סימנים שהיא שומעת, והפעם היא כן מצמצה בעיניים. אחרי הניתוח התחלנו בתהליך של בדיקות וטיפולים בבית החולים "שניידר". נהגנו בילדה על פי ההנחיות של הרופאים וקלינאיות התקשורת של המחלקה האודיולוגית בבית החולים. היום "קיאן" כבר בכתה ד' בבי"ס "אלחכמה" בבקה אל גרבייה. היא נחשבת לילדה מצויינת ומסתדרת לבד בצורה יפה. אנחנו, הורי "קיאן", מודים לכל מי שתמך בילדה והוציא אותה, וגם החזיר אותנו, לשגרת חיים רגילים. ונודה במיוחד לכל צוות הרופאים והעוזרים מבית החולים "שניידר".
פורסם באתר מרכז שתל השבלול שניידר
