אלכס אורלוב

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

תאריך השתלה: 31.05.2011, גיל בעת ההשתלה: 31, סוג השתל: נוקלאוס 5 של חברת "קוכליאר"

 

חיי לפני השתל 

נולדתי ברוסיה לפני 31 שנה. בגיל כשנתיים אובחנה אצלי חירשות כמעט מוחלטת, ברמת 100-110 דציבל. הוריי לא הרימו ידיים, אימנו את שמיעתי הן בבית והן עם קלינאיות. כתוצאה מכך, כבר בשלב מאד מוקדם התפתחתי יפה, התחלתי לדבר, ולבסוף התחלתי ללמוד בבית ספר בשכונה שבה גרנו במוסקווה.

בשנת 1990 עלינו ארצה, בהיותי בן עשר.

בשנה הראשונה אחרי העלייה, ראיתי ילד “מושתל” בבית הספר שלי. הבנתי שזאת טכנולוגיה חדשה שקשורה לשמיעה, אך המראה שלו, עם מגנט גדול על הראש, והחוט המשתרבב לתוך פאוץ’ גדול עם המעבד, הרתיע אותי וגרם לי לתחושות כל כך קשות, שאף לא ניגשתי לשאול אותו לגבי פשר העניין. שכחתי מזה לשנים רבות. לא חשבתי אז אפילו לרגע, שהשתל יכול להיות רלוונטי בשבילי. יותר מאוחר גם נודע לי שזה ניתוח שנעשה בעיקר לילדים, ואילו בתקופה הזאת אני כבר הייתי בוגר.

התעניינותי בשתל התחילה להתפתח בתחילת שנות האלפיים, כשהתחלתי לראות סביבי עוד ועוד אנשים מושתלים, במיוחד אחרי שחזרתי לארץ מבריטניה (בה שהיתי מספר שנים). נוכחתי לראות, שרוב האנשים כבדי השמיעה שהכרתי בילדותי – "הושתלו", או שכבר נמצאים בתהליכים לקראת הניתוח. וראיתי, שהם שומעים יותר טוב, ובטחונם העצמי עלה. כך התחלתי גם אני לתהות, האם גם לי כדאי להתחיל את התהליך ולהתנתח. בהדרגה התחלתי לאסוף מידע אודות השתל, הן בעזרת גלישה באינטרנט והן בשוחחי עם "מושתלים".

יום אחד לפני כשנה וחצי, בא אליי לביקור ידיד שתמיד היה לי מאד קשה להבינו. ובאותו הערב, זה לא היה שונה. הייתי כל כך מותש מהשיחה עמו, שאחרי שהוא הלך הביתה, פשוט נכנסתי למיטה ונרדמתי

באמצע אותו הלילה לפתע התעוררתי, יצאתי למרפסת, ראיתי את הירח המלא, הדלקתי סיגריה ואמרתי לעצמי: זהו, יאללה, עושים שתל. מה יש לי לאבד? אני יכול להישאר ככה כל החיים – או לעשות איזשהו שינוי. כל שינוי יהיה רק לטובה. לא יכול להיות גרוע יותר.

והשאר די מוכר לכל מי שהושתל: הכנת אודיוגרמה עדכנית, קבלת הפניה לבית החולים תל השומר, פגישה עם הפרופסור מינקה הילדסהיימר, שנתנה לי המלצה חיובית לעשות את הניתוח, איסוף מיליון אישורים ממכבי, וכמובן האשפוז עצמו במחלקת אף אוזן גרון בשיבא-תל השומר והניתוח, אשר נערך על ידי ד”ר שפירא.

 

החיבור לשתל והקפיצה הגדולה

הגעתי לבית החולים, ומינקה חיברה אותי. זאת הייתה בהחלט אכזבה ברגע זה. מינקה שאלה אותי אחרי החיבור: “נו, אתה מרוצה?” אמרתי לה – “לא”. כל מה שהרגשתי באוזני המושתלת, היה דקירות של אימפולסים חשמליים חדגוניים ומפחידים. כל מה שהתרחש סביבי, גרם לי לאימפולס חשמלי, כמעט מכת חשמל קלילה. יצאתי מבית החולים הביתה, קצת מדוכדך. למרות שאלף פעמים נאמר לי לא לפתח ציפיות מהחיבור, והתכוננתי נפשית לרגע זה, ואלף פעמים אמרתי לעצמי – “אלכס, אפס ציפיות, אפס ציפיות מהחיבור”, בכל זאת ציפיתי שלפחות אשמע משהו קטן, קצת, אבל אשמע. וזה לא קרה. כל מה שהרגשתי בחיבור זה אימפולסים חשמליים אל מוחי. בכל אופן, אחרי החיבור, נשארתי עם השתל, במקביל הדלקתי את מכשיר השמיעה הדיגיטאלי באוזן השניה, ונסעתי הביתה.

בבית, חיכה לי אנדריי, אותו הידיד שגרם לי לקום בלילה ולהחליט לעשות את השתל. הוא בירך אותי, הודיתי לו, יצאנו למרפסת לעשן סיגריה, וניהלנו שיחה קלילה. באותו הרגע חשבתי לעצמי, שזה לא ממש רגיל, שאני מנהל שיחה במרפסת, כי לא עשיתי את זה אף פעם:  המרפסת שלי יוצאת לרחוב העליה בתל אביב – רחוב רועש וסואן. אבל אז לא ייחסתי לזה משמעות. החלטתי שזה אולי בגלל שהיה יותר שקט ברחוב היום, או שהידיד שלי התאמץ יותר מהרגיל, או מכל סיבה אחרת שבעולם. הרי אין מצב שמשהו ישתנה שעה וחצי אחרי החיבור. בתום השיחה במרפסת, ידידי הלך הביתה, ואני הלכתי לישון – הייתי מאד עייף אחרי החיבור והנסיעה בפקקים.

בערב קמתי, גלשתי קצת באינטרנט, הדלקתי טלוויזיה כהרגלי, התיישבתי על המיטה, זפזפתי בין הערוצים והתחלתי להקשיב לאיזשהו דיון ער בין אשה לגבר בערוץ עשר. אחרי חצי שעה של צפייה, שמתי לב שמשהו השתנה, אבל לא הצלחתי להבין מה בדיוק. שמעתי משהו בצורה אחרת. ואז הבנתי. האשה מדברת בטון יותר גבוה והגבר מדבר בטון נמוך יותר. זיהיתי את ההבדל בין קול גבר וקול אשה.

דבר זה הכניס אותי להלם מוחלט. לפני השתל, נשים וגברים נשמעו לי בצורה זהה, ואף פעם לא הייתי מצליח לזהות את ההבדל בין קול נשי לזה הגברי, מעבר לידע “תיאורטי”. ולפתע, עכשיו, הבנתי את זה. אמרתי לעצמי: “זה לא ייתכן. רק לפני כמה שעות חוברתי, וזה רק אימפולסים טהורים באוזן המושתלת ולא שמיעה, מה פתאום שזה יקרה”. התחלתי לעבור בין הערוצים. כן, הנה זה שוב. האשה מדברת בקול גבוה. הגבר הזה מדבר בקול נמוך. התחלתי להקשיב בלי להסתכל על המסך. ולתדהמתי הנוספת, הבנתי שאני מזהה מבלי להסתכל, מי מדבר: אשה או גבר.

החלטתי לצאת החוצה, לנשום אוויר, וגם לערוך ניסוי קטן: לראות, האם באמת השתנה משהו?

התחלתי לטייל ושוב, תדהמה: כן, משהו השתנה. לפתע, הרחוב הלילי והריק התמלא צלילים ורעשים. לא הבנתי, מה קורה כאן – הרחוב ריק, אך הכל מלא רעשי דיבור ולחשושים בלתי מובנים, מהיכן זה מגיע? ואז הבנתי: זה מגיע מהדירות, מהבתים.

מתנדנד קלות, עליתי חזרה הביתה, והדלקתי שוב את הטלוויזיה. המשכתי לראות דיון פוליטי. וראיתי שאני מבין מילים משפטים שלמים ממה שהם אומרים. עשיתי עוד ניסוי. הרמתי טלפון לאבא שלי, וניסיתי לנהל איתו שיחה קצרה. הבנתי רק שתי מילים. אבל עצם העובדה, שהבנתי אפילו את שתי מילים האלה, גרמה לי לזעזוע נוסף.

למחרת בבוקר, קמתי, ושמתי על אזניי את השתל ואת מכשיר השמיעה הדיגיטאלי. והתחלתי לעסוק בענייני. והבנתי, שהחיים שלי השתנו ללא היכר. ירדתי לרחוב, התחלתי לדבר ולפנות לאנשים, והפלא ופלא, הבנתי הכל. עמדתי ליד אנשים, והבנתי על מה הם מדברים עם אנשים אחרים. נכנסתי לחנות, דיברתי עם המוכרת, הבנתי הכל.

עוד לפני 24 שעות, כולם דיברו סינית. עכשיו כולם דיברו עברית.

זאת הייתה ההתחלה של חיים חדשים.

באותו היום, עשיתי ניסוי נוסף. נכנסתי לאתר היוטיוב, והתחלתי לשמוע קליפ של מוסיקה קלאסית. אם אני לא טועה, היה זה בטהובן, הסימפוניה התשיעית. כן, בנאלי!

מה שקרה לי באותם הרגעים של ההאזנה לקליפ, ניתן להגדיר כמעין קריסה של חומת ברלין פנימית. העולם שלי התהפך שוב תוך שניות. הדבר המוזר שקרה לי, ולא יכולתי לעכל, הוא שחוויתי עונג. עונג מעצם האזנה לצלילי המוסיקה. לפני השתל, לא היה לי ברור, כיצד ניתן להנות מהאזנה למוסיקה ואף לקנות דיסקים של מוסיקה ("איזה בזבוז כסף", הייתי חושב לעצמי, כשידידיי השומעים היו קונים דיסקים במאות שקלים לאוספים שלהם). בשלושים שנות חיי, לעולם לא האזנתי למוסיקה. וזה פשוט קרה. המשכתי לגלוש ביוטיוב. לשמוע עוד ועוד מוסיקה. ולעשות לקליפים “Share” אל הפייסבוק.

ניתן להגיד, שכפי הנראה, לכל חיי אזכור את העשרים וארבע שעות האלה. תוך שעות אלה, עברתי מהפך שמיעתי ונפשי מוחלט. איך זה קרה – אתם בוודאי שואלים – הרי אמרתי שאני לא שומע כלום עם השתל – רק מקבל "מכות" חשמל. זה נכון, אבל בצד השני עבד לו מכשיר השמיעה הדיגיטאלי, וכנראה שהמוח שילב את המכשיר עם המעבד באפקטיביות יתרה ופיענח את האימפולסים החשמליים כ”שמיעה חדשה” אשר מתגברת ומחזקת את מכשיר השמיעה.

זה היה שבוע מלא אופוריה ושמחה. בשבוע זה התחלתי עבודה חדשה במקרה גם כן. מדהים! לעולם לא היה לי כל כך קל להתחיל עבודה חדשה. הנני מעצב גרפי במקצועי, ובמהלך הקריירה שלי החלפתי מספר משרדים, ותמיד היום הראשון בעבודה חדשה היה הכי קשה ונוראי. לא עוד! זה נגמר! לא התאמצתי כלל. הבנתי את כולם. אני, בנאדם חירש מוחלט מלידה, מסתכל על עצמי מנהל שיחה עם מספר אנשים במקביל ולא מאמין שהוא עושה את זה באמת. אפילו לא שאלתי את השמות של האנשים – שמעתי איך הם קוראים אחד לשני וככה הכרתי את כולם. פעם זה לא היה אפשרי בעליל.

מדי פעם במשך שבוע זה, הייתי הולך עם השתל בלבד, כדי לבדוק, האם השתנה משהו בשמיעת השתל. כן, ראיתי, דברים זזים ומשתנים. יומיים אחרי החיבור, האימפולסים לפתע נשברו כמו אגוז המלך, אל מספר רמות של אימפולסים חזקים וחלשים יותר. התחלתי לזהות קצב של מוסיקה – כאימפולסים שחזרו על עצמם , ברמות משתנות ומתחלפות.

זאת הייתה למעשה פחות או יותר השמיעה באוזן ה”מושתלת” שלי בשבוע הראשון.

 

אחרי המיפוי השני 

אחרי המיפוי השני, אנשים התחילו לדבר בקול יותר נמוך, עכשיו גם הנשים התחילו לדבר בצורה גברית. שוב משהו השתנה. במהלך יומיים אחרי המיפוי,  הבנתי שאני מתפקד פחות טוב ומבין דיבור פחות. והגיעה ההבנה החדשה, שלמעשה, שלא משנה כמה מהר אתקדם, עדיין הדרך שלי תהיה ארוכה ורבת מהמורות. שיהיו לי הרבה מאד מיפויים, ולא כולם יהיו מוצלחים. תהיינה עליות וירידות.

דבר נוסף שגרם לירידה במצב רוחי אחרי יום זה בתל השומר, היה ביקורי הראשון אצל הקלינאית המשקמת. פגישת אימון ותרגול שמיעה עם השתל. הקלינאית סגרה את הפה עם דף נייר. הורדתי את מכשיר השמיעה ונותרתי עם השתל. הקלינאית התחילה להגיד צלילים: אאאאאההה…. אההההה…. וליבי נפל. כל הצלילים שהקלינאית אמרה, נשמעו בצורה זהה ונוראית, כמו חריקות אחרי לחיצה פתאומית על דוושת הבלימה ברכב. אני חושב שהחוורתי באותו הרגע. אחרי דקה הקלינאית הפסיקה, אמרה לי לא לדאוג, חייכה, ונפרדנו.

"אלהים, וזאת השמיעה שתהיה לי באוזן הזאת?" חשבתי לעצמי ברגשות מעורבים. הרגשתי הקרבתי אוזן אחת על מזבח השמיעה הכוללת והללא ספק משופרת שלי, ולא ידעתי איך לעכל את זה – האם ליפול ברוחי או לשמוח?

הדבר הטוב בשבוע זה, היה שלמרות הירידה הכללית בהבנת הדיבור, התחלתי לזהות מספר צלילים שלמעשה לא זהיתי אף פעם. "ש", "ס", "ח" הפכו להיות למוחשיות בשבילי, ולמעשה למרות הירידה הכללית בהבנת הדיבור, נעזרתי בזיהוי צלילים אלה כדי לפענח מילים ששמעתי.

בשבוע זה, האימפולסים החשמליים שוב התפרקו למספר רמות נוספות, התחלתי לחוש איזשהו עומק בהבדלים ביניהם, אם ניתן להתבטא ככה. הם נהיו יותר מורכבים. כשיצאתי לרחוב, יכולתי לזהות מעין רעשי רקע חלושים – אולי רעש מנועי רכבים על הכביש. כפי הנראה, זאת הייתה ההתחלה של השמיעה. אך עדיין סירבתי להגדיר זאת לעצמי כ"שמיעה". גם רעשים חלושים אלה, בתוספת האימפולסים החשמליים, הגיעו אליי כמו מחלל החיצון. אותות שידור מכוכב לכת אחר, קרים ומנוכרים.

 

אחרי המיפוי השלישי

הגעתי לקלינאית המשקמת, לתרגול שמיעה שני במספר מאז החיבור. גם היום, שמעתי בעיקר חריקות. אבל הפעם, הפלא ופלא, ראיתי שהתחלתי, גם אם בעיקר בעזרת ניחושים, ובעזרת רשימה שנחה מולי – אבל בכל זאת התחלתי לזהות מילים שהקלינאית אמרה.

זה עודד אותי מאד. כנראה שמשהו זז, האוזן המושתלת מתקדמת, וכנראה שבאמת בהמשך אוכל להבין איתה דיבור, גם אם בצורה שונה ממה שהכרתי.

מייד אחרי הקלינאית, הלכתי לחדר אחר ועשו לי את המיפוי השלישי במספר, שכפי הנראה איזן במעט את המיפוי הישן.

כשחזרתי הביתה ובמהלך השבוע, התחלתי להקשיב לקליפים ביוטיוב, של אנשים מדברים. מערכונים קומיים, סתם שירי ילדים, אנשים שאומרים את האל"ף בי"ת. תרגלתי עוד ועוד ועוד.

בפגישה הבאה עם הקלינאית המשקמת כבר הורגשה קפיצה, כפי הנראה כתוצאה מהתרגול, וגם כי השתל התחזק. התחלתי לזהות משפטים בסט סגור (כלומר, הקלינאית אומרת משפטים שהיא רשמה על הדף – ואני מצביע על אחד מהם). וכך, החלטתי שכל הזמן אקשיב ליוטיוב, או אסתובב כמה שיותר עם השתל בלבד, ואתאמן על "שמיעת שתל".

התקדמות נוספת לא איחרה לבוא. כבר באותו השבוע, אמרתי לידידי השומע: "היום אני אסתובב איתך כשאני רק עם השתל – זהו ניסוי". וראיתי לשמחתי הרבה, שלמרות שהמצב דורש עוד הרבה מאד עבודה, אני כן יכול להבין הרבה מדברי ידידי, שאני מסתובב בתל אביב ובמקביל משוחח איתו.

יחד עם התקדמות השתל, צצה בעיה. כפי הנראה, התחזקות השתל גרמה לתחושת חוסר איזון בין השתל לבין מכשיר השמיעה בצד השני, וזה גם תרם לבלגן בראש. זה גרם לי להתחיל להגיע להבנה מסויימת, שבסופו של דבר, השתל יתחזק כל כך שרוב שמיעתי תגיע ממנו, ומכשיר השמיעה ה"רגיל" באוזן השנייה יהיה אולי בעיקר עזר תומך, ובהמשך יש מצב שאף אזנח אותו ואסתובב עם השתל בלבד. כי אם כל ההתקדמות הזאת מתרחשת תוך שלושה שבועות, אז מה יהיה בעוד חודש-חודשיים? אך את זה יגיד רק העתיד לבוא.

המיפוי הרביעי עדיין התעכב, כי הקלינאית הממפה הייתה עסוקה ולא יכלה לקבל אותי. כתוצאה מכך נוצר לי פער זמנים של שלושה שבועות בין המיפויים, ובינתיים המשכתי להתאמן על "שמיעת השתל". במהלך תקופה זו, לסיכום, היו שתי קפיצות:

הראשונה – האימפולסים התחילו להפוך למשהו שסוף-סוף התחלתי ויכולתי להגיד כשמיעה. הצלילים של השתל נהיו פחות זרים לי, התחילו "להתקרב" פסיכולוגית, להיות יותר חלק ממני, אם ניתן להגדיר זאת כך. הצלילים גם נהיו יותר ויותר מגוונים. עדיין התחלה בלבד, והדרך הארוכה, אך השמיעה באוזן המושתלת התחילה לצמוח.

הקפיצה הנוספת בהמשך הייתה, כשהגעתי להבנה, שאני יכול כבר קצת להקשיב למוסיקה עם השתל בלבד. כן, שמיעה שונה, והמון, המון מרכיבים חסרים, וזה נשמע כל כך מוזר. אך… הנה, זה מתחיל להיות אפשרי.

עוד שבועיים לפני כן, סירבתי באופן נחרץ להאמין, שאגיע לזה.

יומיים לפני המיפוי הרביעי. אני מרגיש שהתכנית הרביעית והאחרונה בזכרון המעבד, שפעם הייתה כל כך חזקה בשבילי, כעת נחלשת יותר ויותר מבחינת העוצמה ואני בקושי מרגיש את השתל. בהחלט הגיע הזמן למיפוי. המוח התרגל וזקוק לקפיצה ברמת הגירוי.

אחרי המיפוי הרביעי

שוב אני מגיע לבית החולים "שיבא". פוגשות אותי מינקה וזיוה, ואני מתיישב ליד המחשב. מחשב פשוט עם מסך קטן, אחד שאפשר לקנות ברשת "אופיס דיפו". הן מחברות אותי למחשב. בעצם הן מחברות את המעבד שלי. המעבד על אזני בתורו מוצמד עם המגנט החיצוני לשתל שלי, שהוא רכיב אלקטרוני, הנמצא בתוך גופי ושולח עשרים וארבע אלקטרודות לתוך הקוכליאה (השבלול). הקלקה אחת על תפריט החלונות, למסך המחשב עולה תוכנה, מינקה וזיוה מתיישבות ליד המקלדת ומתחילות ללחוץ ולשחק עם גרפים ומספרים. כן, במאה העשרים ואחת, השמיעה שלי מיתרגמת לנתונים במחשב, ולחיצה זאת או אחרת תיקבע את טיב האימפולסים החשמליים שיגיעו למוח שלי ויהפכו לשמיעה. הקלינאית והפרופסור סיימו לשחק עם הגרפים, לחצו לחיצה סופית, ובבת אחת השמיעה שלי השתנתה. "אחת, שתיים, שלוש…" אמרה מינקה – "שומע?" "כן", אמרתי, "אני שומע".

רק לפני חודש, היו אלה אימפולסים טהורים שליטפו את המוח, אך עכשיו כבר ניתן להגיד שאני שומע.

במוסקווה, עיר הולדתי, אפשר היה לראות מכל פינה את המגדל העצום ששידר שידורי טלוויזיה לכל רחבי ברית המועצות. בטלוויזיה ראו אנשים, שמשום מה דיברו סינית. אפילו ידידה של אמי, שהייתה מעשנת אצלנו במטבח ומדברת רוסית שוטפת, בטלוויזיה נהפכה להיות קריינית חדשות דוברת סינית. תמיד זה היה כך בשבילי, וקיבלתי את זה כמובן מאליו. הבנת דיבור באמצעי תקשורת ויזואליים הייתה בלתי מושגת עבורי, למרות שממבט ראשון זה נראה כל כך פשוט: אותם אנשים ואותן שפתיים שניתן לקרוא אותן. ועדיין, מחסום בלתי נראה מנע ממני להבין את דבריהם.

בארץ גיליתי, שהמצב לא השתנה. הערוץ היחיד בטלוויזיה הישראלית שידר סינית גם כן. כל ילדותי אחרי העלייה עברה עם שידורי "פרפר נחמד" בטלוויזיה. כאשר שכבתי חולה במיטה, הייתי צופה ב"פרפר נחמד" בלית ברירה, כי לא הייתה שום תכנית אחרת לצפות בה, וכמובן שאף פעם לא הבנתי שום מילה ממנה.

לכן, יום אחד, מעט לפני המיפוי הרביעי, כשהתחלתי לעבור על קליפים של שירי עוזי חיטמן ו"פרפר נחמד" וראיתי שאני יכול להבין אותם בלי כתוביות, היה זה רגע מרגש עבורי. אובייקטיבית, האם עשיתי צעד קטן או גדול? קשה לשפוט. מה שכן, אחרי ההתלהבות, מיד אמרתי לעצמי: "הא, כולה 'פרפר נחמד'", ביג דיל. מה הלאה?"

מרגע זה החלה תקופה שאותה אני מגדיר כהתחלה של התפתחות הבנת דיבור באמצעי תקשורת חזותיים. ניצנים ראשונים של התפתחות זו ניכרו כבר ביום הראשון אחרי החיבור, אך היו מספיק דברים אחרים, חשובים יותר, להתמקד בהם בחודש הראשון.

סדרה רצה בטלוויזיה: "הבורגנים". אין כתוביות. קרן נוי יושבת עם בן הזוג שלה לדייט במסעדה. מישהו מתקשר אליה וקרן אומרת לו: "אני בעבודה ולא יכולה לדבר עכשיו. כן, כן, אני במשרד בלילה, מה לעשות". אני מבין אותה, תופס את נימת הקול שלה, וצוחק. אחרי הסצנה הזאת, כבר לא הבנתי מה נאמר בסצנה הבאה ובסצנה שלאחריה, אך זה לא שינה לי, כי באותו יום, חלה התקדמות נוספת: לראשונה צחקתי מהבנת סצינה טלוויזיונית ללא כתוביות.

כך למעשה, אני משתדל למצוא באופן יומיומי התקדמויות קטנות. בכל יום יש התקדמות קטנה כזו או אחרת, משהו נוסף משתנה, כל יום נוספים גוונים חדשים לשמיעה. למחרת אותו היום הבנתי את הנאמר בחדשות מעט יותר טוב. וכך הלאה, צעד אחרי צעד, מסע בן אלף קילומטרים.

אני מגיע למסיבה פרטית בבית של ידיד, רואה הרבה אנשים, מתחיל לדבר איתם, לפתע אני מרגיש שאני לא מצליח לעקוב אחרי הנאמר. אני שומע מילים, שעפות אליי מכל עבר, אנשים מדברים אליי, ולכל זה נוספים רעשים מהמטבח ומהרחוב. אני לא מחזיק מעמד,הולך לפינה לקרוא ספר ובסוף יוצא מהמקום בלי להגיד שלום לאף אחד. רק בדרך הביתה באוטובוס הריק, בזמן שזה עובר ליד תחנת רכבת "האוניברסיטה", אני מתחיל להירגע. נראה לי שהייתה לי איזושהי ירידה בשמיעה או עומס יתר במוח, או שאני עדיין לא מוכן למקומות רועשים מדי , לא יודע להגיד מה קרה אז – אבל זיהיתי עוד "גבול" חדש שעליי להתמודד עמו.

באחד הימים בעבודה, בעודי מדבר עם אנשים בזמן ארוחת הצהריים, הם אמרו לי: "אבל אלכס, אנחנו לא רואים אצלך התקדמות. אתה לא שומע כמונו." בהתחלה רציתי להסביר להם, שהם לא הכירו אותי לפני השתל, אך בסוף נמנעתי מכך. ראיתי, שבשבילם – עדיין הייתי חירש. לאחר אותה ארוחת צהריים, התחלתי להאמין, שאכן אין אצלי כל התקדמות, ובעצם כל מה שקרה לי במהלך החודש האחרון – הוא אשליה בלבד. ואני היחיד ששואף להאמין בה, בעוד אנשים סביבי לועגים לי בסתר. חזרתי הביתה, האזנתי קצת למוסיקה, ראיתי מספר סרטונים באנגלית, ונרדמתי על המיטה במצב רוח לא כל כך טוב.

למרות שחודש אחרי החיבור לשתל, אני עדיין רחוק מלהיות בן אדם "שומע", אפילו השיפור הנוכחי בשמיעה, שחוויתי במהלך החודש הזה, גרם לי לראות את כל חיי לפני השתל באור חדש לחלוטין. פתאום הבנתי, שלמעשה לא ממש שמעתי לפני החיבור. מכשירי השמיעה שלי היו חסרי תועלת לחלוטין, ונתנו לי רק תחושה של שמיעה ולא יותר מזה. בעצם, כל התקשורת היומיומית שלי, התבססה על משחק שאותו שיחקתי עם סבתי כשהייתי ילד. סבתי הייתה רושמת בחול את האותיות הפותחות וסוגרות מילה, ואני הייתי מנחש אותן.

חודשיים אחרי החיבור לשתל הבנתי, שלא משנה אם אני מרכיב את מכשיר השמיעה באוזני הלא מושתלת או לא, הוא אינו תורם לי להבנת דיבור של הסביבה. הבנתי, שבעצם, מכשיר השמיעה סיים את תפקידו. במשך השבוע הזה, הוא החל אפילו להפריע לי בהבנת דיבור. יום אחד הגעתי לעבודה עם מכשיר השמיעה על האוזן ולפתע חטפתי סחרחורת וכאבי ראש. לא יכולתי לשאת את הכאבים, וזרקתי את המכשיר לתיק. מאותו הרגע, התחלתי להגיע לעבודה עם השתל בלבד.

השמיעה עם השתל עכשיו היא פשוט – שמיעה. אחזור ואגיד: הדרך עדיין ארוכה. מאד. אבל אני מסתכל על מכשירי השמיעה הישנים שלי, שמעלים אבק על המדף: ולא מרגיש כלפיהם כלום.

 

אחרי המיפוי החמישי

מעט לפני המיפוי החמישי, בעודי מישיר מבט במסך מחשב, אחד מעמיתיי התקרב אליי מהצד ואמר לי מספר משפטים. עניתי לו "רק שנייה", המשכתי לעבוד, ואז הבנתי שהמוח שלי מעבד את המידע שהגיע אליו. התברר לי שהבנתי מה העובד אמר, ועניתי לו: "לא, לא מצאתי את הצילום, אחפש שוב". זה היה סימן, שהגיע השלב החדש בשמיעת השתל שלי: תחילת הבנת הנשמע בלי קריאת שפתיים.

מייד אחרי המיפוי החמישי, חזרתי שוב לקליפים של שירי "פרפר נחמד". הפעם הצבתי לעצמי מטרה: לנסות להבין לא רק אנשים מדברים, אלא גם את הבובות. ראיתי שאכן אני מתחיל לזהות מספר מילים שהן אומרות, ומיום ליום זה נהיה מעט יותר קל.

לאחר מכן עברתי למשימה הבאה: לנסות להבין בקליפים גם אנשים, שלא רואים להם שפתיים, כלומר, לא ניתן לקרוא את השפתיים שלהן. גם זה נהיה מעט יותר קל עם הזמן.

לאחר עוד שבוע אחרי המיפוי החלטתי שזהו, האימון העיקרי שלי יהיה הרצת קליפים במחשב, והקשבה להם, מבלי לראותם כלל. שעות על גבי שעות, לעיתים שש שעות ביום של הקשבה לקליפים, שירים, סרטים, בעברית, רוסית, אנגלית – מבלי להבין דבר מה. ואז, לפתע, הבנתי מילה. ועוד מילה. ואז, הלם: הבנתי משפט שלם שאמר שבי החילזון ב"פרפר נחמד": "…אבל היום אני צריך ללכת לקופת חולים".

החלטתי להקדיש לשלב זה כמה שיותר זמן, ולתרגל הבנה שמיעתית ממחשב וטלוויזיה. מדוע? כי הבנה שמיעתית בלי קריאת שפתיים הינה מבחינתי שלב מעבר, שהוא מאד קשה, אבל הצלחת שלב זה בעצם אומרת: הבנת הסביבה בלי הצורך להישיר מבט בפני הדובר; הבנת רדיו; ולבסוף, יכולת ניהול שיחה בטלפון.

לכן, כאשר הבנתי את העובד בעודי מישיר מבט במחשב ועניתי לו: "לא, לא מצאתי את הצילום, אחפש שוב", חשבתי לעצמי: כן, זה אפשרי בשבילי, לפענח מידע לפי שמיעה בלבד. ובעצם נשאר רק להתאמן ולעבוד על זה. כל הישג בתחום זה, קטן ככל שלא יהיה, יקל עליי את החיים.

אחרי המיפוי השישי 

המיפוי השישי היה תיקון קליל בלבד של דברים שהפריעו לי במיפוי החמישי. השתל נרגע ונכנסתי לתקופה ארוכה יחסית בת כחודשיים של סטגנציה, וקו התפתחות השמיעה הפך להיות שטוח לחלוטין. במהלך תקופה זאת הגעתי למסקנה, ש"מיציתי" את המיפויים, ואימוני השמיעה שלי פחתו עד שנפסקו לחלוטין, והתחלתי לאיטי להתפנות לעיסוקיי האחרים ושכחתי מעט מהשתל. לעיתים נזכרתי בו, ובדקתי, אם השתנה משהו, אך השמיעה לא "זזה" ממקומה.

יום אחד נכנסתי לרכבת, התיישבתי, הרכבת זז. הכרוז התחיל לדבר, אני כהרגלי לא התייחסתי. לפתע אני מבין שמידע שמיעתי נכנס למוחי: "התחנה הבאה… לוד". לא הבנתי בשניה הראשונה, מהיכן זה הגיע, ואז באה ההארה: התחלתי להבין את כרוז הרכבת. והקשבתי לכרוז ושמעתי: "התחנה הבאה… באר יעקב… התחנה הבאה… רחובות". ברחובות יצאתי אל התחנה. אכן הנסיעה המרגשת ביותר שהייתה לי ברכבת אי פעם. ראיתי, ששוב התקדמתי, ושהתחלתי להעמיק לתוך שלב הבנת הדיבור בלי קריאת שפתיים.

הבנת הדיבור בלי קריאת שפתיים התחילה להתפתח מעצמה: הנה, אני מדבר עם אנשים, דעתי מוסחת, אני מסובב את ראשי, הבנאדם מולי ממשיך לדבר, אני מהנהן ומשיב לו, ואז: מבין שלא קראתי את השפתיים שלו. פה ושם, מילים מתעופפות בסביבתי, ואני מזהה אותן. במכולת מסתכל לתוך שקית, ובזמן הזה המוכר אומר: "שלוש עשרה שקל", אני מהנהן מבלי להסתכל עליו ומגיש לו את המעות. אני יושב מתחת לטלוויזיה, ומילים נכנסות לראשי: "בית משפט… חמש עשרה מעלות… משפחה… אבל… קודם כל…".

אני מדליק את הרדיו באוטו. לא, עדיין לא מבין. אבל הקולות הבוקעים מהרדיו התחדדו, אני מזהה קול גבר וקול אשה, מזהה התחלה וסיום של מילים ומשפטים. בהחלט גם התקדמות.

יום אחד בהגיעי למרכז רפואי "שיבא", למפגש אימון שמיעה עם הקלינאיות, אמרתי לקלינאיות: "שלום, מה שלומכן?" והתיישבתי. הקלינאיות גלגלו את עיניהן והתלחששו ביניהן. שמעתי על מה הן התלחששו, וחייכתי לעצמי. אכן, אני גם אני שמעתי את עצמי ויכולתי בבטחון מוחלט להגיד: הדיבור, והקול שלי – השתנו. הקול הגבוה, הרך והנשי שלי לפני החיבור, ירד והפך בהתחלה להיות קול בינוני שהוא לא קול של גבר ולא של אשה, ואז, יום אחד, ירד שוב ונהיה סופית קול שהסביבה מגדירה אותו כ"גברי". בהסתמך על שמיעתי בלבד, תיקנתי בעצמי את הקול שלי והבאתי אותו למצב ה"רצוי". כמו כן, הדיבור שלי מדיבור אופייני של לקוי שמיעה הפך להיות דיבור יותר זורם, יותר גרוני, ופחות מעייף פיזית. פחות מעייף, כי למדתי גם, מהי נשימה נכונה בזמן דיבור. בעצם, התחלתי לשים לב שמשהו השתנה מבחינה זאת כבר תוך חודש אחרי החיבור, כאשר אנשים הפסיקו לצחקק בעודי מדבר, אך סופית "קלטתי" את השינוי בחודש החמישי אחרי החיבור, כאשר ידידתי לפתע אמרה לי: "אלכס, יש לך קול סקסי".

 חצי שנה מאז החיבור – סיכום

לפי תחושותיי הסובייקטיביות, תוך שעה אחרי החיבור, הושגו כחמישים אחוז מכלל ההתקדמות שלי בשמיעה שלי שקרתה בששת החודשים הללו. ולאחר שעה זו, שאני קורא לה שעת ה"קפיצה הגדולה", חודשיים הוקדשו בעיקר לעיכול התקדמות זו ובדיקת ה"גבולות" החדשים של עולמי. בהמשך לאחר מכן, היו עוד מספר קפיצות קטנות, בעיקר בעקבות מיפויים נוספים. בכלליות, ושוב – זאת הרגשתי הסובייקטיבית: ממצב של חירשות חמורה-עמוקה (Severe-Profound) לפני החיבור, עברתי כעת, חצי שנה לאחר החיבור, למצב שאני מגדיר אותו כלקות שמיעה בינונית (Mild).

מתפקוד כמעט אפסי לפני החיבור, דילגתי כמעט מיידית למצב שאני מתאר אותו כך: לקות השמיעה קיימת – אבל לא מקשה את חיי יותר מדי. התקשורת לאנשים הפסיקה להיות מקור אינסופי לתסכולים וכעסים יומיומיים, הן בזכות השיפור בשמיעה והן בזכות השיפור בדיבור שלי עצמי. כמות האינטראקציות החברתיות שלי עולה בהדרגתיות, החל מהחלפת משפטים קלילים עם בני אדם ברחוב ואף עד השיפור בקשרים חברתיים קיימים, הן עם השומעים והן (להפתעתי) עם לקויי השמיעה.

ירידה דרסטית במקורות לתסכולים ומתחים יומיומיים גרמו להתפתחות שלא ציפיתי לה – נהייתי, בגדול, בנאדם בעל אישיות מעט יותר רגוע ויחסית פחות "דרמטית", מה שנקרא באנגלית Drama Queen. זאת משום שכאשר התחלתי לחוש יותר כחלק אורגני מסביבתי, ראיתי שגם הסביבה לא פחות חרדתית היא, ולמעשה כל בנאדם נמצא בחרדה קיומית, דבר שפוגג את חרדתי שלי.

השיפור בשמיעה גרם לי להסתכלות אחרת וחדשה על האנשים. נקודת המבט שלי על הרבה דברים השתנתה במספר מעלות, ואף הן על ההורים והחברים הותיקים שלי. לפני החיבור, כל מידע וורבאלי שקיבלתי היה סלקטיבי ביותר, אך ורק זה שהאנשים בחרו להביא בפניי באופן פרונטלי. כאשר התחלתי לקבל מידע באופן עצמאי ובלי תלות באנשים אחרים לשם כך, התחלתי לגבש נקודות מבט שונות במעט, אף גם על סובייקטים שליוו אותי במשך כל חיי.

מבחינה אובייקטיבית, אני עדיין, כפי הנראה, רחוק מאד מרמת התפקוד של בן אדם שומע. הבנה מלאה לפי שמיעה בלבד (כלומר, בלי קריאת שפתיים), עדיין רחוקה מהישג ידיי, ולפיכך גם רדיו וטלפון. למעשה, אחת מהאכזבות שלי לאחר החיבור הייתה כתוצאה מההבנה, כמה גדול הוא הפער השמיעתי והתפקודי ביני לבן אדם שומע, וכמה עבודה איתנה תידרש כדי לסגור – לפחות את מרביתו. כי על סגירת פער מלאה – כפי התבהר לי, אין מה לדבר.

דבר נוסף ש"מפריע" לי כרגע, הוא הקושי להסתגל לאופיה של שמיעת השתל. ניתן לדמות אותה לנסיעה בעגלה. העגלה נוסעת לה בכפר, מישהו ליד מנגן בבללייקה, נושב משב רוח מרענן, אך אתה מרגיש כל אבן ומהמורה בדרך. דהיינו, שמיעת השתל פונקציונלית היא, אך עדיין לא דבר-מה נעים או מהנה.

 17.5.2012 – השתל שבק חיים

יום אחד התחלתי לשמוע חריקות שלא ייחסתי להן משמעות יתרה. במשך הימים שלאחר מכן, החריקות נהיו תכופות יותר עד שיום אחד, בנוסעי במונית הביתה, השתל הפסיק לעבוד.

לאחר סדרת בדיקות בבית חולים, נסעתי לחברת השתלים. בחברה ערכו סדרת בדיקות נוספת, והודיעו לי ששולחים את הנתונים לאוסטרליה, וכאשר יקבלו מהם מייל, יכתבו לי את התשובה הסופית.

כמה ימים לאחר מכן הייתי אמור לטוס ללונדון לחופשה. לפני הכניסה למטוס, שלחתי מסרון לחברת השתלים כדי לבקש שיעדכנו אותי בנושא.

תוך כמה דקות קיבלתי מהחברה תשובה: "אכן לצערנו, החלק הפנימי של השתל שבק חיים, ויש לערוך ניתוח חוזר."

אני נכנס למטוס.

לאחר שחזרתי מלונדון, כבר חיכה לי בבית המכתב מבית החולים עם תאריכי האשפוז והניתוח.

למרבה הפתעתי, התברר שהחיים בלי השתל, קשים ככל שהיו, עדיין מעט קלים יותר ממה שהיו לי לפני כל התהליך שעברתי. עם מכשיר שמיעה אחד – התברר, שאני מתפקד הרבה יותר טוב, מאשר עם שני מכשירים  כבעבר. הבנת הדיבור שלי נהייתה חדה ומדוייקת יותר כתוצאה מהדברים שלמדתי. הקול שלי רוב הזמן נשאר נמוך יחסית. לא חזרתי אחורה במאת האחוזים, אלא נעמדתי במצב ביניים. ושוב, זאת למרות שנותרתי עם מכשיר שמיעה אחד בלבד. הפתעה נוספת: המשכתי להבין מערכות כריזה ברכבת ובקופת חולים.

כמעט בדיוק שנה לאחר הניתוח הראשון, אושפזתי שוב במחלקת אף אוזן גרון בשיבא-תל השומר ונותחתי על ידי ד”ר שפירא. השתל הישן הוצא ובמקומו הוכנס שתל חדש מסדרת נוקליאוס פרידום.

תגובות

פורסם ב- ,