אבי רובנר

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

שמי אבי רובנר. אני בן 33. נשוי לבחורה מקסימה ויש לנו ילד מתוק בן 2.5,  אני עובד כמהנדס פיתוח בהייטק ומשתלב בהצלחה בעבודה ובחברה. אני מושתל שתל השבלול מדגם pulsar של חברת "מד-אל" מזה 6 שנים.

על חיי עד לניתוח השתל הראשון

נמשיל את השמיעה לפסנתר. בפסנתר, הצלילים מתחילים מצד שמאל – הטונים הנמוכים, עד צד ימין – הטונים הגבוהים. אדם שומע מסוגל לשמוע את כל הצלילים באותה עוצמה. אצלי המצב היה שונה. הייתי מסוגל לשמוע את הטונים הנמוכים עד אמצע הפסנתר ובעוצמה חלשה יחסית לאדם שומע. מאמצע הפסנתר והלאה לא שמעתי כלום – דהיינו, לא שמעתי את הצלילים הגבוהים. עקב כך, המילים והמשפטים שהייתי שומע היו משובשים ולא מלאים ואף מרוחים. בשילוב עם קריאת שפתיים ושמיעה הצלחתי להבין את הדובר שמולי.

אעיר שמילה יכולה להיות מורכבת בכמה טונים וצלילים (ערבוב של צלילים נמוכים עם גבוהים).

נולדתי עם ליקוי שמיעה בינוני אשר הדרדר עם השנים עד שנעצר ברמה של ליקוי שמיעה חמור בסביבות גיל 10. מגיל שנתיים הרכבתי שני מכשירי שמיעה אשר שיפרו את השמיעה שלי אך לא באופן כזה שיכולתי לדבר בטלפון או להבין רדיו, הייתי צריך להעזר גם בקריאת שפתיים (רק בשנים המוקדמות של חיי יכולתי להבין מבלי לקרוא שפתיים). ההורים שלי מאוד תמכו בי ותמיד דאגו שאשתלב בחברה רגילה ושומעת, מהגן ועד התיכון, למעט שנה אחת בגן חובה שבו הייתי בגן משולב. כמובן שהיה לי קשה מאוד להבין את המורים ולעיתים אף ריחפתי בזמן השיעורים למחוזות רחוקים. כל זה גרם לי לפתח יכולת לימוד עצמאית לחלוטין אשר תרם לי מאוד בתקופת לימודי ההנדסה באוניברסיטה שההתמודדות שם קשה מאוד בייחוד לכבד שמיעה. הייתי הולך לספריות וקורא ספרים רבים במקום לשבת בהרצאות ואחרי זה הייתי משלים חומר מחבריי ללימודים עד השעות הקטנות של הלילה. בזכות החינוך שקיבלתי מהוריי שזה לא להרים ידיים בשום מצב, הצלחתי לסיים את הלימודים בזמן ותוך 4 שנים.

התיסכול שלי בתקופת לימודיי היא שלמרות מאמציי תמיד הייתי מפספס חומר לימודים אשר נשמע בהרצאות ואין אותו בספרים ולעיתים זה פגע בציוניי כשהייתי נתקל בשאלה במבחן אשר לא הופיעה בספרים, אלא רק בתכני ההרצאות.

למרות כל זה, המצב החברתי שלי לאורך חיי היה יפה מאוד, יש לי חברים רבים מתקופת התיכון שאיתם ביליתי בכל זמן אפשרי. הם הבינו היטב את הבעיה שלי, אולי כי מעולם לא ניסיתי להסתיר זאת ותמיד הסברתי בשמחה מה המשמעות של זה. ובכלל, עם הזמן הם התרגלו לזה יותר ויותר והבינו איך להתייחס אליי. עד היום אנו בקשר מעולה!

באוניברסיטה המצב היה קצת שונה. היה לי קשה מאוד לפתח קשרים חברתיים, כי זה היה כמו לבחור בין הצלחה בלימודים לבין חיי חברה תוססים – דהיינו כל הזמן הייתי צריך להשלים חומר, לחפש את מי לשאול שאלות והולך למרצים על מנת להבין על מה דיברו בהרצאות ועוד… זה לא תרם לי במיוחד לחיי חברה שם. עם זאת, היה לי מספר מצומצם של חברים שאיתם למדתי כל הזמן ואיתם אני בקשר יפה.

 

ניתוח שתל ראשון

 לקחת סיכונים ולהעז או להשאר באותו מקום? לעזור לעצמי להתקדם הלאה בכל האמצעים העומדים בעולם הזה או לא?

לאור זאת, ולאחר שיכנועים מצד משפחתי, החלטתי לעבור בשנת 2004 את ניתוח השתל הראשון. הייתי כבר בן 27, אחרי צבא ולימודים, אך בתחילת חיי העבודה ולכן חשבתי שזה זמן טוב ומעולה. מי יודע, אולי זה יעזור במשהו, הייתי קצת סקפטי לגבי זה אבל בסדר…

לפני הניתוח תמיד דאגו להזכיר לי לא לפתח ציפיות, אולי אשמע יותר טוב, אך לא לצפות שאבין היטב בטלפון או דיבור באופן מלא, רק שזה יקל עלי יותר בהתמודדות היומיומית, וכמובן לא לשכוח לבצע המון המון אימוני שמיעה.

שאלתי את הקלינאיות בתל השומר מה הסיכויים שלי להבין בטלפון? אמרתי לכולם שאם אצליח לדבר בטלפון – אז זו תהיה הצלחה, פחות מזה זה יהיה דומה לעכשיו שזה אומר עדיין לשלב זאת עם קריאת שפתיים אך יותר בקלות – אז מה ההבדל המשמעותי? בדיעבד, כלומר עכשיו, אני יכול לומר שפשוט לא הכרתי מציאות אחרת.

התשובה הייתה שמקווים שאצליח לדבר קצת בטלפון כי הסטורית השמיעה שלי מראה שמעולם לא דיברתי בטלפון וששרידי השמיעה שלי היו כל כך נמוכים (כ 100 דציבלים).

ובכן, עם הידיעה הזאת החלטתי לקחת סיכון (המוטו שלי היא שכדי להתקדם בחיים חייבים להעז ולקחת סיכונים בדרך) ולעבור את הניתוח אצל פרופ'  קרוננברג בתל השומר. כשהתעוררתי מהניתוח חשבתי לעצמי הרי האוזן תשמע היטב את הצלילים החדשים, הבעיה היא כוח ההרגל שבמוח, כלומר, על המוח ללמוד לשמוע וזה אומר אימוני שמיעה רבים. אם הצלחתי ללמוד הרבה באוניברסיטה אז למה שלא אצליח ללמוד עוד "מקצוע"? כמו שתחבתי למוחי את כל החומר ההנדסי, אתחב הפעם חומר שמיעתי.

הניתוח לקח כשעתיים, לא היו כאבים למעט סחרחורת קלה, ולמחרת חזרתי הביתה להמשך התאוששות.

 

החיים אחרי ההשתלה

שלושה שבועות לאחר הניתוח נסעתי לתל השומר נרגש, מצפה לשמיעתי המחודשת, איך אשמע? האם אהיה מרוצה או שמא אתאכזב קשות? הרבה שאלות ומעט תשובות.

נכנסנו לחדר המיפויים וראינו שם את כל הצוות, כולל פרופ' הילדסהיימר שעשתה לי את המיפוי. ראשית הסבירו לי מה הולך להיות במיפוי ושעלי לשתף פעולה באופן מלא.

הם הביאו לי איזה חוט עם דיסקה מגנטית בקצהו ואמרו לי להצמיד אותו על האיזור המושתל. נזכרתי שיש לי בתוך הראש גם כן מגנט, מעניין, אמרתי לעצמי. מיד הצמדתי את הדיסקה והפלא ופלא היא נצמדה לראש, "היי, יש לי ראש ממגנט…רק שלא יעופו עלי מגנטים מהסביבה…".

כעת התחילו למפות, זה לקח כחצי שעה ואז… אמרו לי: "אתה מוכן לפתיחה כוללת של האלקטרודות ואז תראה מה זה לשמוע?". הלב שלי התחיל לפעום. "כמובן…."

פתחו לי… פתאום שמעתי בליל של קולות מוזרים ומהירים שנשמעו כמו דיבורים מסרט מצוייר, מהיר ועצבני. מה זה? אני שואל. כך אמורים לשמוע? ולמה לכל הרוחות אני לא מבין אף מילה! לפתע אני שומע זמזום או טירטור חד הולך וגובר ואז הולך ונחלש. "מה זה היה?" אני שואל. "זו הייתה מכונית עוברת", ענו לי.

די התאכזבתי, לא הבנתי כלום. הרגיעו אותי ואמרו לי שאם אני שומע דיבור בסגנון של מיקימאוס אני בדרך טובה מאוד. האמנם…?

לא ויתרתי, ביקשתי מהילדסהיימר שתבחן אותי מאחורי הגב. היא אמרה שיש עוד זמן לזה. אך לי לא היה זמן…. ביקשתי שוב והיא השמיעה לי כמה משפטים מבלי שהבטתי בה ואז אמרתי לה שאני שומע הרבה "ש" ו "ס" שהן נשמעו לי משום מה מודגשים מאוד מאוד, שזה לא היה כך בעבר, מהסיבה שעיצורים אלו נמצאים בתדר גבוה ותחום תדרים אלו חדש לי, כי מעולם לא שמעתי אותן ומשום כך הן נשמעו לי חזק.

היא הסתכלה עלי ואמרה לי לסובב שוב את הראש. הקשבתי בריכוז רב עד כדי כאב ראש כאשר אמרה לי כמה מילים, ואני בתגובה אמרתי לה באילו מילים ("הראשונה" או "השנייה" או "השלישית") שאמרה יש את העיצורים "ש" או "ס". עניתי נכון על כולם. ואז היא אמרה שיש לי פוטנציאל גדול אם רק אתאמץ כפי שהתאמצתי עכשיו בלהבין כל עיצור במילה.

אם כך, מילת המפתח היא "להתאמץ", כבר למחרת הלכתי לקלינאית תקשורת שתדריך אותי לגבי ההמשך. התחלתי להתאמן כבר מאותו יום וכל יום במשך חצי שעה ברצף, גם הקראתי לעצמי קטעים מהעיתון, הקשבתי לרדיו כל פעם כשנהגתי באוטו (גם אם לא הבנתי אף מילה). לאחר שבועיים החלטתי לנסות דבר חדש וזה להרים טלפון… התקשרתי לאימי, ביקשתי ממנה שתגיד משפט פשוט מאוד… לא הבנתי… עוד פעם אותו משפט… לא הבנתי… עוד פעם… עם ריכוז מקסימלי ועצימת עיניים ניסיתי לנחש מה היא אמרה, ורק אחרי כמה פעמים חזרתי על המשפט בתקוה שזה נכון "יופי!" שמעתי בבירור. יש.. שמעתי היטב את המילה "יופי", זו כבר התקדמות. כך המשכתי יום יום, כ 5 דקות בטלפון, עד שיום אחד לאחר כחודש תפסתי את עצמי שאני בעצם מנהל חצי שיחה, פשוט לא שמתי לב שאני מתחיל להבין יותר ויותר מיום ליום ושאני עונה יותר ויותר ולא רק חוזר על המשפטים שאומרים שלי ואז נפל לי האסימון והתחלתי לצרוח שהנה אני מבין! עשיתי את זה, סוף סוף אני מדבר בטלפון, וזו ההצלחה שהתכוונתי אליה מלכתחילה.

בקיצור, עם הזמן השתפרתי יותר ויותר עד כדי שיחה מלאה.

אעיר, שהיו לי כאבי ראש לא מעטים בכל האימונים האינסטינסיביים האלו, אך כנראה שככה אפשר להתקדם. כמו שעובדים קשה כדי להצליח בלימודים או בעבודה.

אז לסיכום: משגרה של קושי בשמיעה וקושי בהשתלבות החברתית (ולמרות זאת הצלחתי לעשותה) לשגרה יותר קלילה עם פחות מאמץ בלהבין אנשים בסיטואציות שונות כמו פגישות חברתיות, ישיבות צוות בעבודה וכדומה. וכן, זמן התגובה שלי כשקוראים לי התקרבה לאפס. שלא לדבר על שיחות בטלפון – זהו השיפור הכי מדהים שחוויתי. בעבר לא יכלתי לשוחח בטלפון בכלל ולאחר ניתוח השתל הראשון – אחרי כחודשיים כבר יכלתי להבין כמה משפטים בטלפון ועם הזמן שיחה שוטפת.

כעת אני יכול להשוות בין 2 סטטוסי החיים שלי (משמיעה ירודה לשמיעה טובה). הנה, כעת אני מכיר 2 מציאויות שונות.

עם המשפחה תמיד הסתדרתי ותקשרתי יפה (עוד לא היה לי ילד כשעברתי את הניתוח הראשון אז אני לא יכול להשוות לגבי התקשורת עימו שהיא מצויינת עכשיו), לכן העיקר הוא השיפור בעבודה, היות ואני מהנדס פיתוח בהיי טק, שזה דורש נוכחות בישיבות רבות ותקשורת עם הסובבים אותי באופן יומיומי ההבדלים בין המציאויות השונות היא מאוד משמעותית (לפני הניתוח כמעט ולא השתתפתי בישיבות, לא הייתי מסוגל לעקוב אחרי הנאמר כשהרבה מדברים במקביל והייתי מה זה עייף ומותש לאחר יום עבודה).

ההחלטה על ניתוח שתל שני 

אוזן אחת או שתיים? לגבי העיניים יש כזה דבר משקף אחד? עוד לא ראיתי כבד ראייה שהולך עם משקף אחד, כולם הולכים עם 2 שזה נקרא משקפיים…

כעבור 6 שנים, התחלתי לחשוב שוב על הנושא הזה. הכל זה נראה טוב ויפה, אני שומע מצויין, מסתדר יותר טוב בעבודה ובחיים ביתר קלות. אף על פי כן, עדיין אי אפשר לקרוא לזה שמיעה של אדם שומע. כי קודם כל זו עדיין טכנולוגיה ולא אוזן טבעית, והטכנולוגיה, בימים אלו עדיין לא יכולה לחקות את הטבע האמיתי. דבר שני, עברתי את הניתוח באוזן אחת ואילו השניה נשארה כמו שהיא. והוכחתי לעצמי, על ידי מחקר פרטי שביצעתי, שאנשים אשר הושתלו בשתי האוזניים מגיבים עוד יותר מהר במצבים קבוצתיים, מגיבים מהר יותר במצבים יומיומיים. המאמץ השמיעתי מופחת עוד יותר, ולדבריהם, הם פחות עייפים אחרי יום עבודה. הם מדווחים לרוב על יתרונות ברורים בהבנת הדיבור ועל הגברת הביטחון העצמי.

זהו הגורם שגרם לי לשקול זאת ביתר רצינות, הפגישות החברתיות והצוותיות שבעבודה – עדיין קשה לי לעקוב כמו שצריך אחרי הנאמר ואני עושה מאמצים על מנת להבין את הנאמר. כמובן שזה עדיין הרבה יותר טוב מאשר לפני הניתוח הראשון. אך כפי שטענתי בהתחלה, רק בגלל שכל זה קורה ואני מכיר 2 מציאויות שונות, אז אני יכול רק לנחש יותר בקלות לגבי המציאות השלישית, כך שכעת אני יודע שאם אעבור את התהליך פעם נוספת ואשמע בשתי האזניים השיפור יהיה עוד יותר טוב ויקל עלי עוד יותר מהמצב העכשווי.

מה עושים עכשיו? עלי ליצור קשר עם קלינאית תקשורת מהמכון האודיולוגי בתל השומר ולגשת להערכה שמיעתית.

קבעתי תור והתייצבתי ב 16.6.10 אצל ריקי (אותה אחת שהעריכה אותי גם לפני 6 שנים). התיישבתי מולה והיא שאלה מדוע אני מעוניין בזה? עניתי לה שזה בעיקר בגלל העבודה והסביבה הרועשת, שמאוד חשוב לי לשים משקל גבוה יותר לתוכן הדברים הנאמרים מאשר על הבנת המילים שקצת קשה לשלב בין שניהם במצב הנוכחי, לא שאני לא מצליח, אך אם יש אפשרות להקל יותר אז למה לא? וזאת לאחר שכבר דיברתי עם כמה שעברו זאת וציינו את הקלות שבזה. מצד שני יש גם את ההשהייה השמיעתית בין 2 האזניים, שעם השתל אני שומע מיד מה שנאמר בסביבה ואז כמאית השניה אחרי זה אני שומע עם מכשיר השמיעה שבאוזן השניה בתוספת הדים לא נעימים.

היא הציעה שנתחיל בבדיקת השמיעה ולפי זה היא תעריך יותר טוב את מצבי והאם אני מועמד מתאים לניתוח. נכנסתי לחדר האקוסטי והיא בקשה שאכבה את השתל ואשאיר את המכשיר שבאוזן השניה פתוחה (האוזן שאותה אני מעוניין לנתח). היא ביצעה סינון שמיעתי שהראה ירידה בשמיעה בדיוק כמו לפני 6 שנים, כלומר אין הרעה בשמיעה. ולאחר מכן בדיקת דיסקרימינציה עם משפטים ומילים חד הברתיות – התוצאה הייתה גרועה לחלוטין ועמדה על כ 5-10% במשפטים ועל כ 0% במילים חד הברתיות.

כעת כיביתי את מכשיר השמיעה והפעלתי את השתל. היא חזרה על אותן בדיקות – סינון שמיעתי שהראה רמת שמיעה של כ 10 דציבלים ואחר כך בדיקת דיסקרימנציה עם משפטים שהתוצאה הייתה 100%, מילים דו הברתיות כ 85% ומילים חד הברתיות כ 55% שזה בהחלט הראה הבדל משמעותי בין 2 האוזניים.

כעת היא ביקשה שאפעיל גם את השתל וגם את מכשיר השמיעה והיא חזרה על בדיקות הדיסקרימנציה שהראה תוצאות זהות לחלוטין לעומת שתל בלבד.

המסקנה שלה הייתה שמכשיר שמיעה לא תורם דבר ואף מגביר את בעיית הרעשים. עקב המוטיבציה שלי, הציפיות המתאימות שלי והנסיון שלי עם השתל הראשון היא באמת ממליצה שאמשיך בתהליכים ובקשה שאקבע תור אצל פרופ' הילדסהיימר.

שמחתי לשמוע שבכל זאת יש לי פוטנציאל טוב (בהתאם לציפיות כמובן) ל 2 שתלים, עקב הנסיון הקודם. למחרת כבר התקשרתי על מנת לקבוע תור אצל הילדסהיימר והצלחתי לשכנע אותם לקבוע לי תור בהקדם האפשרי. למה? חבל על כל רגע… אני צריך זאת עכשיו, בחיים היומיומיים, במשפחה ובעבודה. כמו שהרבה אמרו לי: "בשביל מה אתה צריך את זה עכשיו? חכה לפיתוחים עתידיים – אולי יהיה מכשיר שכולו לחלוטין בתוך האוזן" ואני עונה: "כדרכם של פיתוחים הנדסיים זה לוקח שנים רבות כך שבמקרה הזה עלי לחכות 20-30 שנה לפחות? אהיה כבר הרבה מעל גיל 50 שאז אצטרך זאת פחות מאשר עכשיו. אני צריך לנצל את מה שאפשר עכשיו ובכלל עד אז בקושי יהיו לי שרידי שמיעה באוזן השנייה…".  כמו שהתחילו לפתח את שתל השבלול בסביבות שנת 1965 ורק בערך בשנת 1975 הושתל האדם הראשון בעולם במסגרת הרשמית ובשנת 1989 התחילו להשתיל בארץ – כלומר עברו 45 שנה על פיתוח של אותו מוצר עם שיכלולים בדרך. סיבה נוספת ולא פחות חשובה היא שאישתי, בהריון וחשוב לי לעבור זאת עד הלידה.

הפגישה עם פרופ' הילדסהיימר התקיימה ב 7.7.10 (די סמלי כי זהו היום בו עברתי,  לפני 6 שנים בדיוק, את הניתוח הראשון). הלכתי אליה עם אישתי והיא בקשה שאשכנע אותה מדוע ברצוני לעבור זאת שוב. הסברתי לה את הדברים שכתבתי לעיל. אז שאלתי אותה האם למרות שעברו כמה שנים טובות שבו לא השתמשתי באוזן השנייה, אוכל להבין יפה לאחר הניתוח? ז"א האם אין ירידה פוטנציאלית ביכולת של המוח שלי לשמוע טוב? אז מיד נזכרתי בדברים של פרופ' קרוננברג שכתב פעם בפורום שלו ואני מרשה לעצמי לצטט במדוייק את דבריו:

"המוח הוא איבר פלסטי שעובר תהפוכות כל הזמן. כל הזמן נוצרים קשרים חדשים ומותרים קשרים קיימים.  אם איזור מסויים במוח לא נמצא בגירוי מיד הוא "נגנב" ע"י איזורים אחרים ולכן למשל מי שמאבד חוש מסוים מיד חושיו האחרים מתחזקים.  לאדם שומע ישנם איזורי שמיעה פעילים.  מי שמפסיק לשמוע איזורים אלו משמשים למטרות אחרות וקשה להחזיר אותם לתיפקוד שמיעתי.  מקובל עלינו שעשר שנים של אי שמיעה גורמים לאבדן הקשרים השמיעתיים שהיו במוח.  יכולת יצירת קשרים תלויה בגיל, ככל שהאדם צעיר יותר יכולת השינויים במוח וכך הלמידה גדולים יותר.  מגיל 6 יכולת הלמידה יורדת אט אט, היא קיימת עוד במבוגר (אחרת לא היינו יכולים ללמוד לרכב על אופניים, לעשות סקי או לרקוד) אך הרבה יותר איטית ומוגבלת".

ציטוט שני:

"אנו נולדים למעשה עם מערכת שיווי משקל ריקה ועם החודשים הראשונים של חיינו אנו ממלאים את מרכז שיווי המשקל בהקשרים עצביים המלמדים אותנו לעמוד זקופים, ללכת ולהגיב על שינויים במערכת שיווי המשקל בתנועות גוף.  הקשרים העצביים הדרושים לביצוע סקי לא קיימים בנו ומה שיצרנו בעבר וקיים בנו, בחלקו נוגד לתנועות האוטומטיות אותן צריך בשביל הסקי (הדבר נכון גם לרכיבה על אופניים ולכל מטלה חדשה למערכת שיווי המשקל). ללמוד סקי פירושו לייצר קשרים בין עצביים חדשים שיביאו לכך שהגוף שלנו יגיב אחרת ממה שלימדנו אותו בעבר.  לכך צריך תירגול חוזר ומתמיד.  אותו הדבר גם לעניין לימוד שמיעה".

ובכן, זה עונה לגמרי על שאלתי. אצור קשרים בין-עצביים חדשים בעצמי ככל שאוכל – אם אבצע אימוני שמיעה פחות או יותר כפי שביצעתי לפני 6 שנים אז אני כבר אופטימי בהתאם לציפיות הנדרשות מניתוח כזה!

אבי רובנר, ינואר 2011

תגובות

פורסם ב- ,