אביבה קמה
פורסם על-ידי בתאריך .חיי מחולקים ל-3 תקופות: התקופה שלפני החירשות, עד גיל 14, 30 שנות חירשות, מהן 4 שנים של חירשות מוחלטת, וחיי החדשים, שהחלו ב-5.2.90 כשהתחלתי לשמוע בעזרת שתל השבלול. יום בו נולדתי מחדש ומאז אני חוגגת אותו כיום ההולדת שלי.
גדלתי בבית חם והייתה לי ילדות מאושרת. 8 שנים ניגנתי על קלרינט בתזמורת הנוער של קריית-אונו, השתתפתי בחוג לריקודי עם והייתי מאוד פעילה בחיי החברה.
עם סיום בית הספר היסודי נרשמתי ללימודים בכפר הירוק. מיד בתחילת השנה, בסוף תקופת החגים, חליתי בחצבת קשה ואושפזתי בבית החולים. כתוצאה מסיבוך במחלה נפגעה שמיעתי ב-30% בערך. התקשיתי להבין מה מדברים אלי.
בתחילה לא הרגשתי שאיני שומעת טוב. ילדים העירו לי, שאינני מגיבה כשקוראים לי, והחלו לכנות אותי בשמות גנאי. בא הקץ לנגינה בקלרינט, שכל כך אהבתי. הייתי מאוד פגיעה, איבדתי את הביטחון העצמי שלי, הייתי מגיעה לביתי בוכיה ואומללה וכל עולמי חרב עלי.
פרופ' משה רובינשטיין ז"ל, מי שהיה בשנות ה-70 מנהל מחלקת א.א.ג בבית החולים שיבא תל השומר, היה האיש שעודד אותי ולימד אותי להתמודד עם המצב. הוא אמר לי בכל הזדמנות: "אל תתני לאירועים לשלוט בך – שלטי את בהם. יש תחליפים בחיים לכל דבר". דבריו אלו הובילו את חיי. לקחתי את עצמי בידיים, למדתי קריאת שפתיים והשתדלתי להשתלב בחברה ובלימודים למרות המגבלה שלי. אפילו כשהחמצתי מילה משפט או שיחה שלמה, לא נתתי לעניין להפריע לי.
בגיל 16 ניסיתי להרכיב מכשירי שמיעה בשתי האוזניים, אך מהר מאוד הסרתי אותם. חסרה לי הסבלנות ללמוד ולהתרגל למכשירים. לא יכולתי לסבול את הרעש הסביבתי, שהוגבר דרך המכשירים והפריע לי להבין את הנאמר. לפחות לפרק זמן הסתדרתי בלעדיהם והמשכתי בחיים פעילים. אמנם היו לי הרבה החמצות. לא יכולתי לרקוד כמו בעבר והתנתקתי כליל מעולם המוזיקה. לא יכולתי להבחין בין הצלילים, הכל נשמע לי בליל אחד.
השמיעה המשיכה להידרדר אך זה לא מנע ממני להנשא, להביא לעולם את תמי (היום בת 31) ואת רוני (היום בן 28), לגדל אותן וללמוד מקצוע: תכנות מחשבים (כיום אני עובדת במרכז המחשבים של אוניברסיטת בר-אילן).
זה בהחלט לא היה קל. הייתי צריכה להתגבר על קשיים רבים ולהתעלם מתסכולים שנגרמו מדברים שבשגרה: חוסר התחושה של הסביבה. לא שמעתי רדיו ולא יכולתי לקלוט חדשות וקטעי מידע. לא שמעתי את הרחוב – הרי אנשים משוחחים ביניהם ברחוב ובחנות – ואני מנותקת לגמרי. שיחה הייתה עניין מסורבל משום שהתמקדתי יותר ויותר בשפתיים של המדבר. אם הפניתי את ראשי לצד או עסקתי במשהו שדרש את מבטי לא קלטתי דבר. ואם ביקשתי לחזור על מה שנאמר קיבלתי לרוב רק תמצית.
במקום זה קראתי עיתונים מכל הסוגים, כדי להתעדכן. הלכתי להצגות וישבתי בשורות הראשונות. הבנתי באמצעות קריאת שפתיים, התנועה והניחוש.
אהבתי ללכת למופעים של להקות מחול. ראיתי אותם רוקדים אך תחושת הקצב לא עברה אלי. עם הזמן גם זה אבד לי והגעתי למצב שלא שמעתי עוד דבר. זהו!
כמעט 20 שנה חלפו עד ששוכנעתי על ידי בעלי להרכיב את מכשירי השמיעה, למדתי להשתמש בהם ואליהם הייתי מחוברת כ-10 שנים. שמעתי קצת פחות, הבנתי קצת יותר ונעזרתי בעיקר בקריאת שפתיים. השמיעה המשיכה לדעוך ושקעתי בדממה. רק קולות עמומים מרעשי הסביבה הגיעו אלי.
ביתי נישאה ונכדי הראשון נולד. מיד נוכחתי שלא קל יהיה לתפקד כסבתא.
לא יכולתי לקחת אותו אלי או להיות לו שמרטף, כי מי ישאיר את ילדו אצל סבתא חרשת? היו באים עם הילד ועוזבים ביחד ואני נשארתי עם הדממה.
קשה להסביר דממה. צריך להיות בה כדי להבינה. אדם ששומע, אפילו שיאטום את אוזניו ויהיה בשקט מוחלט עדין ישמע את נשימתו ואת השקט שהוא כפה על עצמו.
החרש אינו שומע לא רעש ולא שקט. לפעמים הרגשתי שאני חלק מריהוט הבית, משהו דומם שאינו מגיב.
היתה לי כלבת זאב מאוד חכמה בשם ג'ולי. היתה לה רגישות מופלאה לחודש כשהייתי זקוקה לעזרה. זה היה מדהים לראות איך היא ידעה להפנות את תשומת ליבי כשצלצלו בדלת או זר התקרב לחצר. בלילות, כשבעלי היה במילואים, היא שימשה לי אוזניים ונוצר בינינו קשר מיוחד.
1989 – שנה מיוחדת. אבי צפה בתכנית "ערב חדש" בראיון עם פרופסור ג'ורג' לבנטין, שסיפר על ניתוח חדשני המחזיר שמיעה לחרשים. אבי התלהב ועמו כל המשפחה אבל אני היססתי. השלמתי עם החרשות ופחדתי מאכזבות ומתקוות שתתבדינה.
בני משפחתי לא הרפו עד שקבעתי תור אצל פרופסור יונה קרוננברג מבי"ח תל השומר לבדיקות התאמה.
הבדיקות היו ארוכות ומתישות אך התקווה החלה להתעורר בליבי עם כל סיום בדיקה וקביעת תור לבדיקה הבאה. ב-14.11.89 בוצעה הבדיקה הקובעת, שבה החדירו אלקטרודה בהרדמה מקומית ושמעתי צליל הדומה לאותו צפצוף הנשמע בבדיקות שמיעה סטנדרטיות. הצליל התארך והתקצר, היו הפסקות בין הצלילים והיתה לי תחושה מוחשית של שמיעה. הייתי בהלם. השמיעו עוד צלילים ויכולתי להבחין מתי הם ברצף ומתי הם מקוטעים. הראש התחיל להסתחרר מההכרה הברורה שאני אעבור את ניתוח ההשתלה ויש לי סיכוי לפרוץ את הדממה.
תאריך הניתוח נקבע ל-1.1.1990
המהלך שהחלטתי עליו הפך למוחשי. ההמתנה לניתוח היתה שלב קשה ומלא חששות, עד שנפגשתי עם שמחה פפו, מושתלת מספר 1 שעברה את הניתוח בהצלחה. לאחר שיחה איתה הבנתי יותר את התהליך וידעתי לקראת מה אני הולכת.
הניתוח בוצע כפי שנקבע. גילחו חלק מראשי והשתילו באוזן הפנימית את האלקטרודות. למרות הכאבים ההתאוששות היתה מהירה. מאוד עזרו לי בני משפחתי שהיו לצידי כל שעות היממה. למחרת כבר התחלתי להסתובב בחדר ולאחר ימים מספר שוחררתי לביתי.
שוב עברתי המתנה קשה, קשה אפילו מן הראשונה – ההמתנה להתחברות למחשב. המתח היה שונה. היו לי המון ציפיות. חלמתי שאני שומעת, חלמתי על קולות וצלילים, פיתחתי תקוות רבות והיו לי גם חרדות מאכזבה.
תאריך ההתחברות לשתל נקבע ל-5 לפברואר 1990.
הזמן הזדחל והימים נעו באיטיות – שישה שבועות תמימים, שהיו השבועות הארוכים בחיי. באותו יום מאושר קיבלתי את השתל האישי שלי ולאחר מספר שעות של כוון "מפת השמיעה" יצאתי אל הרחוב להאזין לקולות החיים. הכל היה מבולבל בתחילה. כל הצלילים התערבבו ולא הצלחתי להבחין במשהו מוגדר. היו רעשים שמאוד צרמו לי, עד כאב, ולאחר 30 דקות ניתקתי את עצמי מן השתל וחזרתי אל הדממה לנוח. אך לא התייאשתי. זה, ידידי החדש, תליתי בו תקוות רבות כל כך.
הבנתי, שההסתגלות אליו תהיה הדרגתית, במאמץ יומיומי, עם הקשבה וסבלנות. "מפת השמיעה" עברה מידי פעם התאמות ושינויים ואיכות השמיעה השתפרה כל הזמן.
נקבעה לי מערכת שעות לאימונים בהדרכתה של שרה טנא אחת לשבוע, בימי שישי. את השיעורים הראשונים העברנו בנסיון להבחין בצלילים הפשוטים ביותר הלקוחים מחיי היום יום: מהו הצליל של כלי מתכת, איך נשמעת הקשה בעץ, רעש אבן נופלת, מים זורמים… מים נשפכים לכוס או לסיר או לכיור…חריקת כיסא זז, קשקוש מפתחות, פתיחת מגירה, ואנשים מדברים ברחוב – הכל היה מדהים. זכרתי קולות וצלילים מן העבר – אבל זה לא היה דומה אפילו. מה עוד, שנוספו קולות חדשים שלא ידעתי, כמו: נקישות מסוף המחשב, טלויזיה על כל מגוון צליליה וקולו של נכדי…פענוח הגירויים לצלילים היה תהליך איטי. אך התחלתי לזהות את צלצול הטלפון, טריקת דלת, מכונית נוסעת, כלב נובח, קולות אנשים מסויימים, טפטף גשם, מטוס עובר מעל ועוד ועוד…
התאמנתי עם שרה טנא במכון והתאמנתי הרבה, ה ר ב ה מ א ד , בבית. לבדי או בעזרת בני משפחה וחברים. כל כך רציתי להתקדם בהבנת האותות, שהגיעו אלי דרך השמיעה המסובכת הזו, שהכנסתי את עצמי למשמעת לימודים נוקשה, בין שעה לשעתיים ביום, ואני משתדלת להתמיד בה עד עצם היום הזה.
הטייפ הוא מכשיר עזר חשוב לאימון. התחלתי עם "ספר-קלטת" לילדים. קראתי את הטקסט ושמעתי אותו בו-זמנית בטייפ עד שקלטתי בבהירות את ההקבלה ואת תבנית המילים. באותו תרגול עבדתי על ראיונות, שהקלטתי מן הטלויזיה.
היה לי ברור, שרק בעבודה קשה ובהתמדה אני אשיג תוצאות ואצליח לנצל את הפוטנציאל של "אוזן הפלא" שלי.
היו גם קשיים ואי הבנות. התחילו להתייחס אלי כאל "שומעת חופשית", שהרי עברתי השתלה, והציפיות ממני היו לעיתים גבוהות מידי. עדין קשה לי להבין את מי שמדבר מהר מאוד ובולע מילים. יש ואני לא נענית למי שקורא לי ממרחק, כשמתערבים בשיחה רעשים בלתי מוכרים לי אני מאבדת את הקשר. עדיין אני מתקשה בהבנת שידורי הרדיו – אם כי התקדמתי גם בזה.
היום, לאחר ימים רבים של מאמץ מתמשך, אני מאושרת מאוד שאני שוב שומעת.
מבחינתי זו שמיעה של 100%. אמנם זו לא שמיעה של אוזניים בריאות, אך הודות לפלא הטכנולוגי הזה איכות החיים שלי השתנתה לחלוטין. חזר אלי הביטחון העצמי ואני שוב מעורה בחברה ומשתלבת טוב יותר במקום העבודה, מתרגשת בכל פעם מחדש לשמוע את המילה "סבתא" מפי נכדי, לשמוע אותם שרים ולהבין את שיחם. אני מנהלת שיחות ארוכות בטלפון, ונהנית מאוד לחזור לעולם המוזיקה.
גם רעש גלי הים נשמע לי היום מוזיקה מרתקת, אך שמחתי במיוחד לחזור אל השירים הישנים שזכרתי, בצד שירים חדשים שמעולם לא שמעתי. אני אוהבת מוזיקה ואני מרגישה אותה עכשיו זורמת בעורקיי. הייתי בלונדון וראיתי את "פנטום האופרה". לפני שנים אחדות לא הייתי מעיזה ללכת לראות מחזמר, אבל עכשיו זה היה אתגר וחוויתי חוויה בלתי רגילה. שמעתי את הזמרים ושמעתי את התזמורת, על רקע התפאורה המהממת, והרגשתי שאני מרחפת…
התחלתי ללמוד אנגלית באמצעות הערכה "FOLLOW ME", שהיא שילוב של קלטות טייפ, קלטות וידיאו וספרים. זו משימה קשה ומורכבת ואני משקיעה בה המון אנרגיה. אנגלית היא שפה זרה לי לחלוטין, אין לי "זכרונות" ממנה, ולעיתים עוברת שעה, שבה לא הצלחתי לקלוט אפילו מילה אחת. אבל אני נחושה בדעתי להמשיך. אני מברכת ושמחה שניתוח ההשתלה כבר מאחורי וחזרתי מעולם דומם לעולם מדבר, שר ומנגן, רועש ורוגש ומלא חיים אני אסירת תודה לכל אלה שהובילו אותי למעשה הזה.
מי שעוד מתלבט בעניין ההשתלה, חייב לדעת, שהמבצע הזה דורש המון כוח רצון, חריצות ומשמעת פנימית. למזלי אני התברכתי באלה, ובעזרת המכשיר המתוחכם הזה הגעתי לתוצאות. זה כדאי!
