שתל ראשון – 13.4.2008

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

מהדורת נוסטלגיה

היום נונו ונונה, כיבדו אותנו בשוקולדים מה"מהדורה נוסטלגית" של עלית.. האריזה והעטיפות עוצבו בטעם של פעם. בעודי מחסלת בלי בושה שניים במכה, הרהרתי ב"מהדורה הנוסטלגית" של מכשירי השמיעה שלי, שהועלתה לאחר כבוד מן המגרה לפני כמספר ימים.

במכון ההשתלה, ביקשו שאביא איתי להבא את זוג מכשירי השמיעה שהעניקו לי שמיעה אופטימלית מבחינתי עד כה. מעניין אם אחרים שומרים על המכשירים הישנים…

אצלי, כולם התייצבו למסדר. לא נרשמה אף נפקדות. היו שם כמה סימנסים חביבים, פונאק פריזמה אחד שלא נקשרתי אליו במיוחד, וכמה תותחי דנאווקס.

הסימנסים והדנאווקסים האנלוגיים לקחו את הליגה מבחינתי שנים רבות, ורק לאחר שרוחות הקידמה החלו לנשב בחוזקה בשוק המכשירים ואילצו את האנלוגיים לפנות את הזירה לדיגיטליים, אז התאמתי את עצמי בלית ברירה למגמה ואימצתי בתור התחלה את פונאק מדגם פריזמה. ניסיון האימוץ הסתיים בכישלון נחרץ. לא אהבתי אותו. בכלל, התקשיתי מאוד להסתגל לשמיעה במכשירים הדיגיטליים. השמיעה איתם נתנה לי הרגשה שאני מנוזלת וסובלת דרך קבע מאוזניים אטומות. כאילו יצאתי מהבריכה ונשארו לי מים באוזניים מאז.

השמיעה עם האנלוגיים היתה חזקה אחים! ואז באו הדיגיטליים הנחנחים האלו…הקידמה…

אבל רגע, אוי לי שכך אני חוטאת לויקון האחד והיחיד שלי !

"ויקון" היה הראשון, וכמו החבר הראשון, לא אוכל לשכוח אותו לעולם! עד היום אני לא יכולה לשכוח איך שמעתי נפלא איתו! פשוט הכי טוב שיש!

שביקרתי במכון ההשתלה, נשאלתי על ידי הפרופסור הנכבד, מתי שמעתי הכי טוב.

אין ספק עניתי לו, שעם הויקון שלי!  הנה הוא (באמצע):

untitled

אהה כן, גם אני חושב שאין עד היום מכשיר שמיעה המשתווה לו בעוצמה!

באותו רגע, ידעתי שאני בידיים טובות! הנהנתי בחיוך והודיתי לפרופסור. זה מבין עניין רציני, אמרתי ביני לבין עצמי בשביעות רצון מרובה.

הויקון – היה מכשיר שמיעה שצורתו כשל קופסת סיגריות, שממנה יצאו שני חוטים שהתחברו לאוזניות באוזניי. הוא היה מגושם, מסורבל, ונראיתי ממש חייזרית, אבל שמעתי איתו, הכי טוב ששמעתי בחיים שלי עד כה נקודה. אמא שלי ז"ל, תפרה לי גופיות מיוחדות עם כיס באמצע הצד הקדמי עבור המכשיר. נהניתי ממנו מינקות ועד לגיל 12 עת הנצו רימונים…

בגיל 12 עברתי למכשירי BTA – מכשירים מאחורי האוזן והתחלתי לצעוד קדימה עם הקידמה הטכנולוגית, אבל אחורנית עם השמיעה… שום מכשיר שבא אחרי הויקון המיתולוגי שלי, לא השתווה לו בעוצמתו ובביצועיו!

סוד הויקונים, לצערי, ירד יחד עם אימי לקברה. אימי שמרה באדיקות על המכשירים המופלאים האלו משסיימו את תפקידם, אך אין לי מושג היכן הם. עדיין אני מחפשת אחריהם בארונות שלה, ואולי עוד אצליח לעלות יום אחד על עקבותיהם ולגמול להם חסד אחרון בהציבי אותם בפנתיאון של מכשירי השמיעה שלי…

לצד הזכרונות החיוביים שלי ממנו, היה גם זיכרון אחד לא הכי סימפטי שקשור לשנה האחרונה לכהונתו בתפקיד.

לאחר סיום בית הספר היסודי בקיבוצי, עברתי ללמוד בתיכון האיזורי בשער הנגב. לראשונה נאלצתי להתמודד עם ילדים שלא קיבלו את השונות שלי. בכיתתי היו שני בנים מקיבוץ אחר שהרבו להציק לי בשל המכשירים שלי ודיבורי השונה במקצת. ההצקות כללו משיכה בחוטים של הויקון, וכאשר החוטים היו ניתקים מן המכשיר, הוא היה מתחיל לשרוק, ואז הצחוקים היו מתחילים להגיע  ואני הייתי נמלטת מבושה אל הפינה ומנסה לחבר בחזרה מהר ככל האפשר את החוטים למכשיר כדי לסיים את ההצגה המביכה הזו.

יום אחד, הגיעו לי מים עד נפש. החלטתי לשים קץ לסיפור. ניגשתי למחנכת שלי וביקשתי ממנה לפנות לי את שעת המחנך הבאה. כשזו הגיעה, מצאתי את עצמי עומדת מול כל הכיתה

ומסבירה על לקות שמיעה מהי, איך המכשירים עוזרים לי להתמודד איתה ואיך שני מפגרים "תורמים" ללא לאות את חלקם למאמציי.

מאותו יום פסקו לחלוטין ההצקות.

לקראת סיום שנת הבת מצווה שלי, התחדשתי בשני המכשירים הראשונים שלי מאחורי האוזן.

נפרדתי מן הויקון, יחד עם ילדותי והתחלתי תקופה חדשה, תקופת גיל הנעורים. אך מעולם לא שכחתי אותו, את הויקון שלי!

תגובות

פורסם ב- ,