שתל ראשון – 16.10.2008

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

הערב נפגשתי לקפה עם חברה טובה שלי שמתעתדת לעבור ניתוח שתל קוכליארי בסוף החודש.

"אני על הקוצים", הודתה.

"גם אני הייתי. לא… בעצם אני הייתי על הגחלים. לגמרי מבינה אותך!" אמרתי לה.

"אני מרגישה שאני משתגעת… אני כבר רוצה להיות אחרי הניתוח!"

"אוף, אני גם הרגשתי ככה. הימים בקושי עברו לי… את יודעת, אני שמחה שאת אומרת את זה, נבהלתי שזה קרה לי. הייתי בטוחה שאני יורדת מהפסים לגמרי".

"מה באמת?, אוף אני שמחה שאני מדברת איתך! את יודעת, את כל כך מבינה אותי…"

"מבינה. לגמרי מבינה. אני חייבת להגיד לך: אני מודה שהייתי במשבר נפשי עמוק לפני הניתוח. כלפי חוץ תפקדתי "הכל כרגיל", בפנים, היה לי רע כל כך. שחור בנשמה. הרגשתי מנותקת לגמרי. מחוץ לעניינים לחלוטין."

"מה באמת? אוי זה בדיוק מה שאני מרגישה… עושה הצגות לכולם שאני בסדר, ובפנים אני ממש עצבנית, גמורה מעייפות, אין לי כוח לכלום. אין לי חשק לעשות שום דבר בבית"…

"כבר הגיעו לי מים עד נפש. הרגשתי שאני כבר לא מבינה כלום ממה שאומרים לי. התאמצתי כל כך הרבה בשביל לקלוט כל כך מעט. השמיעה כבר לגמרי היתה פארש והקריאת שפתיים לבדה לא הספיקה. נהייתי עצבנית וחסרת סבלנות כלפי אחרים, אפילו לגבי בני משפחתי, האיש שלי, בנותיי..לא יכולתי לשאת יותר את המאמץ לפענח דיבור והגעתי למצב שבחרתי לא לנסות יותר להבין. התנתקתי. נמנעתי ככל האפשר משיחות, ממגע חברתי עם אחרים. אפילו עם האיש שלי ועם בנותיי!!! היית מאמינה שהגעתי לומר להם חבר'ה דברו איתי כמה שפחות? אין לי כוח לנסות להבין אותכם??!? התכנסתי בעצמי ורציתי בעיקר להיות לבד רוב הזמן או להיות רק עם חברה טובה מבחירה שהתאים לי. פשוט התקשורת הפכה להיות כך כך בלתי אפשרית שגרמה לי סבל פיזי של ממש."

"בדיוק מה שקורה לי עם בעלי והילדים… אין, פשוט אין לי יותר סבלנות, והם לא מבינים מה קורה לי.

אני אומרת להם עזבו אותי בשקט, אין לא יכולה עכשיו להתרכז בשיחה, אין לי כוח. אני נמנעת מאירועים משפחתיים וחברתיים ככל האפשר"

"וזו הסיבה שנכנסתי לקפה דה מרקר, והתחלתי לבלות שעות במדיה הזו. שם יכולתי להנות מקשרים חברתיים ללא שום מגבלה בשמיעה. שם לא הייתה לזה משמעות בכלל. וגם הכתיבה הצילה אותי משיגעון מוחלט. כתבתי, פשוט כתבתי ותיעדתי כל מה שעובר עלי. כתיבה תרפיה. זה הקל עלי מאוד לעבור את התקופה הזו. גם שוחחתי בצ'טים ובמסנגר עם חברים באובססיה עד השעות הקטנות של הבוקר. העיקר לא להרגיש כלואה בבועת הבדידות החברתית הזו."

"אוי…גם אני,, כן בדיוק, התחלתי לבלות יותר על המחשב. בחיי טוב שנפגשנו. את ממש מוציאה לי את המילים מהפה"…

"את יודעת, שבשלב כלשהוא אני החלטתי שאני חייבת לעשות משהו כדי להחזיק את עצמי עד הניתוח, ולא להשבר. ונוצר מצב פרדוקסלי – מצד אחד זו היתה אחת התקופות הקשות בחיים שלי ומצד שני זו הפכה להיות אחת התקופות היפות ביותר של חיי אם לא היפה מכולן! החלטתי שאני מנצלת את התקופה הזו לעשות את כל הדברים שלא עשיתי עד היום. פינקתי את עצמי, יצאתי המון, עשיתי שינויים רבים שגרמו לשיפור חיי, והפכתי את הקושי למנוף לצמיחה אישית. בסופו של דבר יצאתי מחוזקת שבעתיים מכל המשבר הזה"

"באמת?"

"כן בדיוק ככה. את מבינה כמה חשוב לדבר, להעלות דברים למודעות. את רואה כמה זה תורם לי ולך גם יחד?, מבינה עכשיו למה החלטתי לכתוב את הבלוג?"

"כן. בהחלט. את צודקת במאה אחוז".

"תשמעי, אף אחד לא יכול להבין מה פירושו של דבר העדר תקשורת. העובדה שהנכות הזו בלתי נראית לעין הופכת את ההבנה שלה לקשה מאוד לסביבה שלנו. כלפי חוץ אנחנו נראים בסדר. מתפקדים, עובדים, חיי משפחה. אבל באמת, מתחת לפני השטח, הסבל הוא רב. הפגיעה בתקשורת, חוסר היכולת להבין דיבור, גורם לפגיעה קשה באיכות החיים שלנו, חיי המשפחה וחיי החברה שלנו נפגעים מאוד. כל כך הרבה מאמץ מושקע בריכוז ובפענוח הדיבור באמצעות קריאת השפתיים, וכשהשמיעה מידרדרת ומכשירי השמיעה אינם עוזרים לנו יותר, הם הופכים קריעת ים סוף, והאנרגיות שלנו מידלדלות מאוד עד שאנחנו מתרוקנים לגמרי. התשישות הפיזית והנפשית הן אחת. ואז הניתוק והבדידות לא מאחרים להגיע… מרגישים מחוץ למשחק. לבד. לא משנה כמה אהבה ותמיכה יש מסביב. ברגע שהיכולת לתקשר עם אחרים נפגעת, אתה מרגיש "בחוץ". נקודה."

חברתי מהנהנת. יש לה דמעות בעיניים. נגעתי בדיוק בנקודה הכואבת לשתינו. היא במקום השחור והקשה ההוא שהייתי בו עד לניתוח. אני יודעת. אני מבינה אותה.

"את תראי" אני אומרת לה, שתעשי את הניתוח ותחזרי לאט לאט לעצמך. תחזרי לחיים. זו תחושה נפלאה. הייתי בדיוק במצב שלך, ואני פה איתך עכשיו, ואהיה לצידך לאורך כל הדרך!"

אנחנו יושבות בשתיקה. מביטות זו בזו. מבינות כמו שרק מי שנמצא במקום הזה יכול להבין. ויש לנו את הכוח של היחד הזה. אנחנו ביחד במקום הזה! ואני שמחה, כל כך שמחה שניתנה לי האפשרות להאיר לה קרן אור בחשיכה הזו שאופפת לפני הניתוח. זו הרגשה נפלאה! אני יודעת שהיא תשוב לשמוע. והשמחה שלי תהיה אז כפולה ומכופלת!

חברה, אני שמחה להיות פה לצידך, ושתשמעי שוב, אני ארגיש כאילו שוב זכיתי בשמיעה והפעם ביחד!!!

את הולכת לניתוח חברה! את הולכת לשמוע ולחזור למשחק החיים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אני מתרגשת בשבילך ואיתך!

בהצלחה חברה יקרה שלי!!!!!

 

 

תגובות

פורסם ב- ,