שתל ראשון – 2.10.2008

פורסם על-ידי בתאריך .

יומיים קשים רגשית עברו על כוחותיי. הקושי החל כבר אתמול. הרגשתי שהעצבים שלי רופפים, מרוטים בגדול. 

שמעתי ….. ט-ו   מ-א-ש  !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! 

הרעש ששבר את גב הגמל היה ה"וווששש" של המכוניות בכביש שעובר מתחת לדירתי. שמעתי אותו כל היום, מן הבוקר עד הערב. הוא התיש אותי במיוחד בערב, שהעצבים שלי כבר היו מרוטים לגמרי!

 ואנחנו עוד גרים ברחוב שנחשב שקט יחסית…

וגרוע מזה….שמעתי גם כל "וווששש" של מכונית שעברה בכביש שמעבר לשורת הבלוקים שממולנו…

אלוהים, אמרתי לעצמי, לא ייאמן! איזה סיוט! בא לי דיכאון של ממש.

התגעגעתי לשקט שלי נורא!!!

נכון, יכולתי פשוט להתנתק מהשתל, אבל מה? בשביל מה עשיתי שתל? בשביל להתנתק??

אז לא הרשיתי לעצמי. "תתרגלי" אמרתי לי. וסחבתי כל היום.

ירדתי למפה החלשה בשתל, כלומר לתכנית בעלת העוצמה הנמוכה ביותר, אבל עדיין לא הייתה מספיק חלשה. איך שהתחלתי להתגעגע למכשיר השמיעה הישן שלי!!!, שמה, שרק הייתי מתחילה להתעייף מהרעש, צ'יק צ'ק הייתי מנמיכה את הווליום בגלגל הווליום, אפילו עד לאפס וגמרנו.

כאן… הסיפור אחר. יש שלוש מפות, ואין בשלב זה גלגל ווליום. חסמו לי אותו.

היום, יום שלישי, נסעתי למיפוי שלישי בשניידר.

"בנות" אמרתי לצוות המיפוי שלי מיקי ודיתה, תשמעו, זה פשוט סיוט! אני קרובה לאבד את שפיותי ככה. שומעת יותר מידי, והרעשים מטריפים אותי. לא יודעת, ממש הגעתי למצב שהתחלתי לשאול למה עשיתי שתל? הרעש הלחיץ אותי נורא. מה יהיה? ככה יהיה? מתרגלים לזה בכלל? כל כך הרבה רעשים שבחיים לא שמעתי קודם! רשרוש של שקיות ניילון ובגדים (מזעזע!), שקשוק של סכו"ם וכלי מטבח, וושששים של מכוניות, אני ממש נכנסתי לדיכי מכל זה!"

צוות המיפוי שלי הבין שנגמרה האופוריה אצל הגברת ושינס מותניו לתקן את המצב.

הכינו לי שלוש מפות חדשות שיעזרו לי לתקן את האמון בשתל ולהרגיע את עצמי…

דיתה, נשמה טובה, עשתה לי בדיקת שמיעה ובדקה באיזה אלקטרודות מתוך ה-16 שיש לי בשתל אני רגישה לרעשים במיוחד. היא מצאה את "האשמות" ברגישות יתר, והעמידה אותן במיידית לדין. באלקטרודות הללו הפחיתה לי עוצמה כדי להקל עלי את ההסתגלות לשתל. בנוסף, שיחררה את גלגל הווליום משביו, ומעכשיו אני יכולה לשחק בווליום בכל מפה, ולהוריד או להגביר עוצמה לפי הצורך.

אוףףףףףףףףףף איזו הקלה!

כשחזרתי הביתה , איך ששמעתי שוב את ה"וווששש" של מכונית שעברה ליד הדירה שלי, מיד הורדתי את הווליום באמצעות גלגל הווליום למינימום. השפיות שלי חשובה יותר.

התחלתי להבין ולהפנים באמת מה זה אומר: "סבלנות", "לאט לאט", "צריך לתת לעצמך זמן להתרגל"…אז עברתי להתנהל לאט יותר. לאט ובטוח.

מודה ומתוודה שהרגשתי הזוועתית ביומיים האחרונים כמובן לא הושפעה רק מההסתגלות לשתל אלא גם מגורמים אישיים. השילוב יצר מצב רוח קטלני שהבהיל אותי לגמרי!

שוחחתי עם חברים קרובים על הרגשתי כפי שנוהגת לעשות שקורה לי. היו שהציעו, תעשי לעצמך טובה ותרוצי דחוף לרופא משפחה שירשום לך כדורים נגד דיכאון. מה יש, כולם לוקחים היום…

ככה, זהו? זה באמת מה שיפתור את הבעיה? כדור נגד דיכאון?

נבהלתי … מה אני אגיד לכם… זה נראה ככה?

משבר, חברים… משבר! זה לא עניין של מה בכך הניתוח הזה וההסתגלות לשתל!

יש בהחלט גם מורדות (כדאי לארגן ציוד סקי. שווה), יש מצבי רוח, יש בכי פה ושם, ולא רק "וואוווו" שמעתי את זה ואת זה… ושמעתי גם דברים שלא שמעתי מעולם…

אז זהו, שביומיים האחרונים, הרגישות שלי היתה בשיאה והמשבר הגיע. והוא תפס אותי בלי ציוד מוכן לסקי…אחרי הביקור בשניידר, מרגישה שאני ערוכה ל"גלישה" הבאה טוב יותר…מקווה שאכן כך.

נכון שהכינו אותי מראש, עוד לפני הניתוח, במהלך תהליך ההכנה לניתוח, שיהיו לי עליות ומורדות. רק שבאמת בין לדעת את זה ולהפנים את זה יש מרחק גדול… וביומיים האחרונים עברתי אותו בלי מימיה אפילו…

למדתי עוד משהו.. חשוב מאוד להגיד הכל לצוות המיפוי, ליידע בדיוק איך מרגישים, כל פיפס חשוב. אחרת זה בא על חשבון העצבים שלי ובגדול!

אני אוהבת לשמוע חזק, אבל מה לעשות ש"מסיבת הטראנס" הקיומית היא מעבר לכוחותיי לפחות בשלב זה.

ולא צריכה לסבול. באמת שלא.

אז לחיי מיפויים מוצלחים והתמודדות קלה יותר בהסתגלות ל"חיה" הזאת…

תגובות

פורסם ב-