שתל ראשון – 21.11.2008

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

"האות צ' היא האות שהכי קשה להגות" הסבירה מרים, קלינאית התקשורת שמאמנת אותי אימוני שמיעה.

"את מעולם לא שמעת את האות צ' ולכן גם התקשית להגות אותה".

זהו. אני מתחילה לעבוד עליה, החלטתי לעצמי. הגיע הזמן, היום בגיל 37 לגבור סוף סוף על המשוכה הזאת.

תמיד הרגשתי לא נוח, מובכת והשתדלתי אפילו להתחמק מהגיית מילים שכוללות את האות צ'.

אימי ז"ל לברכה מעולם לא ויתרה לי וניסתה לאמן אותי על הגייתה, ושורה ארוכה של קלינאיות תקשורת, אך לשווא..

האות צ' היתה ונותרה הסימן העיקרי שמעיד על לקות השמיעה שלי בדיבור.

עד היום.

זהו אני רוצה לגבור על המכשול הזה.

עכשיו אודות לשתל הקוכליארי, התחלתי לשמוע גם את האות צ'. אז הגיע הזמן לנסות גם להגות אותה.

"מרים, תגידי יש מצב שנוכל לעבוד על האות צ'?"

"ייתכן, שלקראת סוף האימונים נטפל בה קצת" אמרה.

אבל אני לא מחכה. מה שאפשר לעשות היום, קדימה!

חזרתי הביתה וגמרתי אומר לפנות לקטנות שלי.

"בנות", אמרתי למתוקות שלי, "אתן שמתן לב שאמא לא אומרת את האות צ' ברור? זה בגלל שמעולם לא שמעתי אותה.. עכשיו עם השתל התחלתי לשמוע אותה, ואני יודעת שאני לא אומרת אותה כמו שצריך, ואני רוצה לשנות את זה, תעזרו לי?"

"בטח אימא" אמרו המתוקות שלי.

וזהו. התחלנו לעבוד עליה.

הקטנה שלי, נעמה, בדיוק התחילה להקריא לי סיפורים לפני השינה…כן עד היום הקראתי לה. עכשיו היא חוגגת את היכולת לקרוא, ורוצה להקריא בעצמה. אז אני מקשיבה ומתקנת ועוזרת איפה שנתקלת בקשיים.

הערב קראנו סיפור. "נעמה", ביקשתי, איפה שיש משפט עם מילה שכוללת את האות צ', אמא תחזור אחריך, ותגידי לי אם אמרתי אותה נכון, טוב ממוש?"

"כן אימו".

וככה נעמה לומדת לקרוא, וגם מתקנת את אימו שלה עם ה-צ' שלה.

ונשבעת לכם, אין עליה!

שום קלינאית תקשורת לא עושה את זה יותר טוב ממנה!

אוי אני כל כך גאה בקטנה הזו שלי, שאתם לא יודעים כמה!

כשהיא מתקנת אותי, אני ממש מרגישה את אמא שלי ז"ל מדברת מהגרון שלה. אם אני טועה, היא פשוט אומרת שוב ושוב את המילה, ואני אחריה, עד שאני הוגה אותה נכון, ואז מפציע לה חיוך של מיליון דולר על השפתיים, ואני מאושרת כל כך…

היא מהנהנת לי כן כזה …. למות ממנה!

מעולם לא נהניתי ככה משיעור בתיקון דיבור כמו שאני נהנית מהקטנה שלי!

ואני מתרגשת…אוףף אני לא מפסיקה להתרגש!

הלב גדוש משמחה! אני שומעת! אני סוף סוף אחרי כל כך הרבה שנים באמת שומעת משהו!

אי אפשר לתאר את זה..זו הרגשה מדהימה.

ולשמוע את הבנות שלי, רק בשביל זה היה שווה ה-כ-ל!!!

מרבים לומר לי מאז הניתוח שאני נראית שונה, נראית נהדר, נראית שמחה, וזה נכון!

אני פשוט מרגישה נ-פ-ל-א.

עד ניתוח השתל, חשבתי שאני שומעת. היום אני מבינה שהייתי חירשת לכל דבר. שהתקשורת שלי היתה מבוססת 95% על קריאת שפתיים ו-5% על שרידי שמיעה. רק היום אני מבינה, כמה מאמצים אדירים השקעתי בנסיונות לתקשר עם הסביבה, וכמה אנרגיות זה תבע ממני.

היום אני יכולה להגיד בפה מלא: השתל הקוכליארי הזה שינה את חיי לאין ערוך! ולא, זו לא קלישאה להגיד שאני מרגישה כאילו נולדתי מחדש.

אני קמה בבוקר, מלאה באנרגיות, שמחה וחדוות חיים כמו שלא חשתי מעולם.

אני קמה מאושרת.

אני קמה עם השמש בלב!

אני יכולה להנות משיחה עם אנשים בהרבה פחות מאמץ, בחלקה מבלי לקרוא שפתיים!

אני יכולה לשמוע ולהבין בטלפון!

אלוהים…

זה פשוט….

נ-פ-ל-א!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

יום הולדתי ה-37 יחול בשבוע הבא, ואני כבר קיבלתי את המתנה הכי שווה שיכולתי לקבל!

ולחברי צוות מרכז ההשתלה של בית החולים שניידר: פרופסור יוסי אטיאס, ד"ר אייל רווה, מיקי אפרתי ודיתה יונה, מיכל אלמוזנינו וקרין – וכל השאר: אין לי מילים כדי להודות לכם שעזרתם להעניק לי את המתנה הנפלאה הזו ששינתה את חיי!

אני כותבת את השורות האלו  ובוכה…

מאושר.

תגובות

פורסם ב- ,