שתל ראשון – 27.9.2008

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

היום בערב, שכבתי לי ככה במיטה בחדר השינה שלי. הרהרתי בפתיחה לספר שלי.

רעות, הבת הגדולה שלי (בת 7), באה ונשכבה לידי. התרפקה עלי. חיבקתי ונישקתי אותה.

"תגידי מתוקה", שאלתי אותה, "את זוכרת שאמא לא שמעה כלום תקופה ארוכה עד לניתוח?

"כן אמא", אמרה

"את יכולה לספר לי איך הרגשת עם זה?" שאלתי.

רעות נתנה בי מבט כזה…ואמרה "עצובה".

הבטתי בה קצת המומה.

"עצובה?, באמת?, ספרי לי" ביקשתי.

"היית עצובה כי לא יכולת לשמוע חברות, לא יכולת לדבר בטלפון, לא שמעת כלום".

תיכף באו לי דמעות בעיניים.

הבטתי בבת שלי ולא יכולתי לדבר לרגע.

חיבקתי אותה חזק חזק.

אלוהים… המבט שלה, הדרך שאמרה את זה…

היא לגמרי הבינה אותי וכולה ילדה בת 7.

בכיתי ככה בשקט בפנים, ורק הדמעות שזלגו להן מעיניי על לחיי הסגירו את סערת נפשי.

"אמא?"

"כן מתוקה?…"

"למה את בוכה?"

"אוי ילדה… אני פשוט כל כך מתרגשת שיש לי ילדה כמוך נבונה כל כך…כל כך רגישה, כל כך היה לי קשה בתקופה הזו, את יודעת, ואת הבנת"

"אבל אמא, עכשיו אני שמחה, כי את שומעת", ורעות חיבקה אותי והביטה לי בתוך העיניים שלה בחיוך העיניים המיוחד שלה.

אוףףף…. שוב באו לי הדמעות…

כל כך קשה להבין מבחוץ את הקושי המורכב הזה של החירשות הזו שנכפתה עלי פתאום באמצע החיים, בגיל 36. את הניתוק הנוראי הזה. את תחושת חוסר האונים, את  התחושה שאת פתאום מחוץ למשחק, על הספסל בצד. צופה. לא מעורבת במשחק החברתי. מחוץ לתחום. רואה ולא נראית.

כלפי חוץ הכל היה בסדר. תפקדתי "כרגיל". חייכתי, עבדתי, הכל "דפק כרגיל". שום דבר לא נראה לעין. אחת הבעיות של הנכות הבלתי נראית – חירשות. אבל בפנים….הבדידות חגגה לה. הבועה סגרה עלי. את הדמעות השתדלתי להגיר בסתר, באין רואים.

האיש שלי תמך, הבנות התנהגות כמו גדולות, היו מלא חברות מסביב, ובכל זאת… תחושת הבדידות הייתה עצומה. ואימא שלי ז"ל, כבר לא הייתה פה בשבילי. היחידה שיכולה הייתה להבין באמת את כאבי ולנחם.

התאבלתי על אבדן נוסף, אבדן השמיעה. שנתיים אחרי אבדן קשה שחוויתי עם מות אימי ז"ל.שני האבדנים חברו להם יחד לעטוף אותי במעטפת בידוד. התחלתי להתכנס בעצמי כמו זחל שטווה לעצמו פקעת. ובמשך כמעט שנה, חייתי קרוב מאוד לעצמי. הכי קרוב שאפשר. חשתי מנותקת מכולם, אפילו מאישי ובנותיי האהובים והיקרים ביותר לליבי. היה זה הזמן שלי. ומתוך השבר הזה, כמו עוף החול שקם לתחייה מבין ההריסות, מצאתי את גאולתי. מהמקום הכי נמוך, כך הבנתי, אוכל רק לעלות למעלה, לצמוח מחדש. וזו הייתה תחילתו של השינוי.יצאתי לדרך חדשה, של התבגרות מחודשת, במקביל למסע שלי לעבר שמיעה חדשה.

וכל אותו זמן… האהובים שלי, בשקט, באהבה אין קץ, תמכו בי. איפשרו לי לעבור את המטמורפוזה שלי. העניקו לי את הביטחון שיהיה בסדר. הם שם בשבילי תמיד. זו כוחה של אהבת אמת. שהיא שם תמיד בשבילך. ברגעים הקשים כמו גם ברגעים הטובים.

חיבקתי את הבת שלי ונישקתי אותה.

הקטנה שלי הצטרפה. "אפשר גם נשיקה אימו?"

"בטח נעמה מתוקה שלי, בואי ממי"

וככה, על המיטה שלי בחדר השינה, מחובקת עם בנותיי ועטופה באהבתן, קיבלתי כוחות מחודשים לשבוע חדש של הסתגלות לשמיעה עם השתל.

חלקת אלוהים הקטנה שלי!

תגובות

פורסם ב- ,