אילנה פריד

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .
534925_10200580537942053_104393726_n

בהתחלה נאלמו ציפורי השיר, הדרורים, והיה לי קצת קשה להבין את האנשים, ולא ממש קל בטלפון כמו פעם…

אחר כך נאלמו גם הבולבולים שקוראים בקול חזק וגם הדלתות חדלו לחרוק. הצילצול של המיקרוגל נעטף בשמיכת פוך עבה, הלך ונחלש עד שנאלם גם הוא…

אי אפשר היה לדבר עוד מחדר לחדר. כל החלפת מילה הצריכה מגע עין.

ופתאום היה קשה לחצות את הכביש כי גם שאון המכוניות נדם. כבר לא יכולתי לסמוך עליו: הסתכלי שמאלה, וימינה, ושוב שמאלה חזרתי על המנטרה ששיננתי לילדי…

אחר כך נאלמו גם העורבים. קולות הבית לא נשמעו יותר, מכונת הכביסה קשקשה את סיבוביה בשקט מופתי ואני לא הבנתי מדוע אישי סוגר את הדלת של חדר הכביסה.

ופעם אחת הבאנו מכשיר חדש הביתה – מכשיר שאמור להקיץ נרדמים בקול גדול. הפעלתי. כולם אטמו את אזניהם ואני – אני לא שמעתי כלום.

שלא לדבר על מחזות ותיאטרון שהיגרו אל מחוץ לתחום, הרצאות, רדיו, וגם טלביזיה שהפכו להיות דוממים ומושבתים.

העיניים הפכו לאזניים. את הכל צריך היה לראות, לקרוא. אור, הבו לי אור, בלי אור אני לא שומעת!

שיחות בטלות הפכו עינוי, בתי קפה – הס מלהזכיר. חבורת ידידים, השולחן המשפחתי, נעשו בליל של צלילים ללא פשר.

כן, אני יודעת, "למה את לא מרכיבה מכשירי שמיעה?" אז דוקא כן, אני מרכיבה אותם, וקונה חדשים וחזקים יותר כל שנתיים שלוש. זה אולי האט את התהליך. זה לא עצר אותו.

נשארו קונצרטים. עדיין נהניתי ממוזיקה, עדיין הלכתי לקונצרטים עד ש… עד שיום אחד היכו המצילתים ואני לא שמעתי, עד שיום אחד תהיתי מדוע הזמרת מזייפת… עד שהבנתי שמוטב בלי מכשירי שמיעה, שלפחות באחת האזנים המכשיר לא עוזר, הוא רק מפריע.

חדלתי ללכת לקונצרטים.

———–

על שתל קוכליארי שמעתי גדולות ונצורות. מודעיי שהשתמשו בו המליצו בכל פה. זה הפיתרון, אמרו, תעשי.

עשיתי.

———–

זה היה ניתוח של חמש שעות, יקיצה כואבת מהרדמה ארוכה מדי, ימים אחדים בבית החולים, בחילות, אינפוזיות.

אני באה הביתה ואני חרשת. האוזן המנותחת נפוחה ומחלימה והאוזן השניה כבר בקושי משלימה את החסר. אני צועקת כדי לשמוע את עצמי וסביבי אנשים מבקשים שאדבר יותר בשקט. תמיד, אבל תמיד בהרצאות ביקשו ממני לדבר יותר בקול, עכשיו מבקשים שאדבר בשקט…

בא יום החיבור ואני עדיין לא שומעת, רק קצת, רק לחשושים, צירצורים קטנים, ועוד כיוון ועוד מיפוי ואני שומעת צלילים ואינני יודעת מה הם.

צירצור – זו מקדחה בדירה השכנה, רישרוש, זה שואב האבק, עוד צירצור – זה המיקרוגל. אוי, המיקרוגל! איזה יופי שאני שומעת אותו שוב. אני כבר לא צריכה לעמוד על ידו ולספור את השניות כדי לדעת מתי נגמר החימום!

ועוד מיפוי והצלילים הולכים וחזקים, והאיש שאיתי, מסביר לי בסבלנות אין קץ: זאת הדלת שחורקת, זה ציוץ של ציפור, זה צליל הפעמון של הדלת, וזה המכשיר ההוא שלא שמעת, זוכרת?

זוכרת.

העולם נמלא צלילים שוב. המכוניות מרעישות שוב, הדרורים משגעים את השכל בציפצופיהם הרעשנים שאינם נפסקים, כל המכונות בבית משמיעות צלילים, אפילו הכיריים מזמזמים.

אבל…

קשה להבין דיבור. שיחה בטלה בבית קפה עדיין לא קלה, השולחן המשפחתי עדיין מאתגר. בית הקפה נעשה אפשרות, אבל לא לשיחות חשובות, הרדיו מתחיל לרמוז – נסי אותי, הרצאות ותיאטרון עדיין לא ניסיתי. ומוזיקה? זאת שהיתה כל כך חשובה בשבילי? עדיין במשורה, ורק בחדר שלי שיש בו שטיח והמוני ספרים או במכונית. מאתגרים אותי ללכת שוב לקונצרט, לתיאטרון. יש כל כך הרבה הצגות טובות עכשיו… אני עוד פוחדת.

אבל העינים לטושות פחות. השמיעה חוזרת לאט לאט לאזניים.

תודה לפלא הזה שנקרא שתל קוכליארי. תודה על הצלילים עד עכשיו, תודה על התקווה.

 

אילנה פריד

26 אפריל 2014

פורסם בעיתון הארץ – מוסף ביו

 

תגובות

פורסם ב- ,