פרק ז': הניתוח

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

25/12/06

אני מגיעה בשעה 7:00 בבוקר ל"שניידר", חמושה במעיל צמרירי וורוד,  אולי תקווה לעתיד בצבע כזה, וכן בשני מלווים, י' היקר ואמי, שאת דאגתה אפשר לקלוט למרחק של קילומטרים.

הפקידה בקבלה מחייכת אלי, איזה יופי להתחיל ככה את היום. חברה של אמי, מיכל, אחות בכירה בחדרי הניתוח שם מגיעה, חמושה בכובע צבעוני ו….מחייכת, עוד יותר יופי. האחריות שמקבלות אותי בתשאול הקדם ניתוחי גם הן מחייכות, זה בכלל סבבה.

אני מקבלת פיג'מה ופורצת בצחוק שאי אפשר לעצור: XXL, זוהי המידה היחידה שיש להם למבוגרים, המכנסיים מחליקים לי.

מגיע ד"ר אולינסקי מהצוות הכירורגי, לעשות עלי X, רק קטן, ליד האוזן הימנית. מגיע גם פרופ' אטיאס, מנהל מכון האודיו', הוא לוחץ ל- י' היקר ולי ידיים, פניו מלאי אופטימיות נצחית.

חברה שולחת SMS מלא כל טוב וברכה, אני שולחת תודתי חזרה, ואז מגיעה כוס עם מיץ פטל,  חומר הטישטוש. אני מנסה קצת לעשות קונצים של ילדה (זה בית חולים לילדים, לא? ) אפשר בלי? מסבירים לי שחייבים, אני מחליטה להתנהג יפה.

עוד חדר המתנה, יפיפה! קיר אדום, קיר ירוק, בובות, דובונים, צעצועים, איזה קסם. מגיעה שוב מיכל האחות, יש לי סרט סימון על היד, OK, והיא נותנת לנו כרטיס מנותח. לפי המספר המשפחה יכולה להתעדכן על מסך מחשב מה המצב: "בחדר ניתוח", "בהתאוששות", "במחלקה". אני רואה את המספר: 0755.

מה זה, למה העולם שחור??

והעיניים נפקחות.

העולם הופך לבן כולו, מיטה לבנה, שמיכה לבנה, קירות לבנים וגם… תרבוש לבן ענק!!!

והנה כתם אפור א-ב-א!!! מצד ימין שלי, לבוש כדרכו בחליפה.

סיבוב קצת קשה שמאלה, הנה י' היקר בחולצה שחורה, מחזיק כרטיס לבן קטן ביד, כרטיס המושתלת שלי. ד"ר איל רווה, המנתח, נתן אותו בידו בצאתו מן הניתוח וגם הקדיש דקות מספר להסברים. כן, הניתוח עבר בשלום, לא היו בעיות מיוחדות, היו תגובות עצביות טובות בבדיקות שנועדו לבחון את תפקוד השתל , הנערכות עוד בחדר הניתוח.

והנה שני ראשים עם תלתלים, דודה שלי ואמא שלי…

מה זה, איפה כל הצעצועים??

צחוק מתגלגל של כולם…

מה השעה? 15:30, ישנתי שש שעות…

מה, זהו? זה כבר בראש שלי?

ואני לא מרגישה כלום, למזלי לא כואב כלום.

מה זה, אני במרכז ז'ורז' פומפידו בפריז? איפה מופעי הרחוב?

מעל לראש שלי צינורות מופלאים בכיעורם באדום ולבן. מסתבר שאני בדרך למחלקה ב"בילינסון" הסמוך, דרך המעבר התת  – קרקעי המקשר בין "שניידר" למגדל האישפוז ע"ש גור שאשא.

הראש מסתחרר קצת, חייבת לעבור מהאלונקה למיטה, אני בחדר שיהיה ביתי לשלושה ימים, הנה החפצים לשמאלך, שתי קצת מים בכפית…

אני יכולה לקבל מראה? – אני מקבלת ומסתכלת על פני, דבר לא התעוות, איזו הקלה.

אחד הסיבוכים היותר מפחידים, אך גם היותר נדירים, זהירות מובהקת היא שם המשחק, הוא פגיעה בעצב הפנים. הכל בסדר, אני יכולה לחזור לישון….

כבר לילה? ומה יש לי באינפוזיה? האחות בחדר, צוחקת: מלח וסוכר… אז איפה האוכל?  – את רוצה אשל? היא מאירה פנים. לא, תודה,  אני משתדלת להאיר פנים בחזרה, זה היה חכם ביותר, המרדימה עשתה עבודה מעולה, חבל לקלקל לה.

קניתי מעיל בקניון בזמן שהיית בניתוח, אבל הייתי בלי הכרה, מספרת אמא שלי. אה, יופי, גם במצב מומיה (ותודה לאחייני שהעניק לי את הכינוי) אני מתעניינת בתענוגות הנשיים האלו, איזה צבעים? חום, ורוד, כתום, פסים, כדאי גם לך לבוא לחנות הזו. בהבטחה לקחת אותי ברגע שיתאפשר, היא ו – י' היקר נפרדים, בת הדודה מגיעה לשמור על האוצר הלבן.

די, נו, אני לא מסוגלת לפתור תשבצים כרגע, אני אומרת לה כשהיא מחפשת הגדרות. היא מבינה ומסתכלת בכר: מה זה, כתמים חומים?? האחות נכנסת, מרגיעה: יש נקז מתחת לחבישה, אך קורות גם קצת דליפות בלי צורך באינסטלטור-עם-חריץ.

אחותי מגיעה בעשר בלילה, היא אחות במקצועה, במשמרת לילה ב"בילינסון". לי לא נוח לשכב עם מכשיר שמיעה על הצד הלא מושתל, התקשורת בינינו הזוייה עד צחוק: ניירות מדפסת לבנים וטוש אדום. את צריכה לישון, איך אפשר, כל היום ישנתי, טוב, נדאג לך למשהו.

חצי כדור שינה, אך עובר לילה לא הכי שקט בכל זאת.  מחר תתחיל ההחלמה, אני יוצאת לדרך חדשה.

תגובות

פורסם ב- ,