פרק ח': ימי החלמה ראשונים

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

26/12/06

בוקר חדש התרבוש מאתמול נזרק לפח, סרט רשת מעטר חבישה קטנה וחמודה בהרבה, השערות מסביב כמו נוצות מצחיקות כאלו, חבל שלא עשיתי פסים…

עיני נעצמות, כשלפתע הן נפקחות בהפתעה. ע' , אותה פגשתי שבועיים קודם לכן בהכנות לניתוח, יושבת על מיטתי וצוחקת צחוק חם, אותו לא אשכח לעולם, אני רואה אותו גם כעת מול עיני.

מה שלומך? הייתי היום במיפוי (כוונון של שתל השבלול – ל.ש.ש.), אז שאלתי עלייך…היא אומרת, מראה לי את המעבד החיצוני, איך נראית הסוללה הזהובה שלו, אחוות מושתלות נרקמת בינינו לעולמים.

משבאים י' היקר עם חמי וחמותי, להם אני כבת, היא נפרדת בחן. בחוץ קר ואפור,  אנשים רבים שוכנעו, בצדק, לא לנדוד בדרכים הרטובות, כך שמבקריי מעטים.

חלוני בחדר נשקף אל המדשאה שבחוץ, עליה מונומנט אבן בצורת שבלול, המואר בלילה באור כחול, אני מסתכלת עליו כמכושפת.

כואב לי, אני קוראת לאחות, המביאה לי סירופ אופטלגין יעיל, ולשמחתי גם חד פעמי, בקבוק כזה שהובא הביתה נותר סגור וחתום.

27/12/06

אני קוראת בספר מאת ג'ודי פיקו "שומרת אחותי" המספר את סיפורה של אנה בת השלוש עשרה, שאחותה חולה בלויקמיה מסוג נדיר ואלים. אנה נולדה במטרה להיות תורמת מושלמת לאחותה ולהציל את חייה ואכן, עשתה זאת מספר פעמים במהלך חייה הצעירים. כעת, כשהיא מתבקשת לתרום כליה לאחותה הסובלת מאי ספיקת כליות כתוצאה מן המחלה והטיפולים, היא אומרת: די, זכותי על גופי! ומגישה עתירה משפטית. השאלות ערכיות וחשובות, אך אני מתקשה עדיין להתרכז, אני אשוב לקרוא ולהבין חודשים אחדים לאחר מכן.

במצב זה, מנומנמת, הספר על השמיכה,  נכנס בשעות אחר ההרים המאוחרות, המנתח, ד"ר רווה.  פנייך טובים, הוא מעיר, בודק קצרות ויוצא. האם מחר אצא הביתה?

28/12/06

שוב מגיע ד"ר רווה לביקור, הפעם בבוקר ומאשר לי לצאת הבייתה, עוד מעט יגיע מכתב השחרור. אני מתחילה לבכות, הרגשתי כל כך בטוחה פה, שאם יקרה לי משהו… תבכי, אומרת אמי, זה טוב, מוציא רגשות של שלושה ימים, בכל זאת עברתי משהו. אני עדיין חלושה, אמי הולכת לבנין של "שניידר" לסדר לי תור לשבוע הבא להוצאת התפרים וזוכה ליחס מקסים מן המזכירות. י' היקר מגיע ואנו נעצרים בדרך לרכב באיזור החנויות במגדל וקונים לי כובע חם שילווה אותי תקופה מסויימת, קר בחוץ.

01/01/07

הבוקר לראשונה אני הולכת על רגלי כרגיל, לא בחוסר הביטחון המשונה שליווה אותי שבוע ימים. כבר ? וואה… היום אני גם זוכה לצאת לראשונה החוצה לגמרי, לנגב חומוס ולאכול שיפוד, שלום עולם, אני חוזרת.

03/01/07

שוב בבית החולים היום, אמי מלווה אותי, מחכים לד"ר נורה בולר, היא תשחרר אותי מן הקישוטים היפים האלו, סוף לסרט הרשת המגרד. זו ההיכרות הראשונה שלי אתה, בני משפחתי כבר התוודעו אליה, כשהיא באה להסביר להם על הניתוח בעת שכבר נרדמתי, משך הניתוח חמש שעות ברוטו, ארבע שעות נטו.

משם, משוחררת ועליזה, אני מודיעה ל – י' היקר על מסע קניות. אמי מקיימת את הבטחתה לבקר בחנות הבגדים בה ביקרה בעת הניתוח שלי. המוכרות שם מקסימות, אני מתיידדת אתן, הן מעודדות אותי להסיר את הכובע, למרות שאני מתביישת. הן מבינות שאני אחרי ניתוח ומאוד מעודדות אותי להרגיש נוח, אני מסירה אותו.

אני לוקחת את אמי לחנות נעלים, ראיתי זוג מגפונים שמצא חן בעיני עוד לפני הניתוח, אני מספרת לה. הם באמת יפים, נוחים לך?  – כן, אני קונה אותם, עוד ניצחון קטנטן, לפני הניתוח חששתי מסיבוך של סחרחורות זמניות שלא יאפשרו לי ביקורים בחנויות הנעלים לתקופה מסויימת….

עוד יותר מאושרת, מלאה שקיות, איזה תענוג נשי צרוף, אני מגיעה הביתה לחפוף סוף סוף את הראש ולגלות שיש איזו א – סימטריה קלה בשיער. לא נורא, אפשר לסרק כך שלא יראו, למעצב השיער אגיע רק עשרה ימים אחרי כן, כשאהיה מסוגלת נפשית לתת לו לגעת לי בראש.

04/01/07

היום מגיע הזמן לממש הבטחה ל  – י' היקר, לנסוע לכותל המערבי, באמונתו שביקור ותפילה שם יתרמו להרגשתנו הטובה ולהצלחת הניתוח. קר מאוד בירושלים, מעיל צמר עם קפושון שמכסה את הראש החמוש בכובע המפורסם, אך אני עושה בקלות את הדרך מן החנייה הרחוקה אל רחבת הכותל.

י' היקר נפרד ממני, שולח אותי לרחבת הנשים. מעניין ביותר לראות איזה פסיפס אנושי מגיע למקום, דתיות, חילוניות, מסורתיות, מקומיות, תיירות, לחלקן ספרים וספרונים בידיהן, כולן נושאות בקשה, תפילה, תחינה ליושב עלום במרומים.

משם אנו פונים לשוק מחנה יהודה, כמה יפה ורועש לראות את הסחורה, את הרוכלים ואת הקונים, זה יום חמישי היום, רבים קונים לשבת.

מאושרת אני חוזרת הביתה, כוחותיי אתי שוב, אשוב לעבודה, אמתין ליום החיבור בסבלנות, האם השתל יעבוד?

תגובות

פורסם ב- ,