פרק ט': החיבור לשתל השבלול

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

22/01/07

אני באה ליום הזה לבדי, טעות עשיתי, אמי רצתה להצטרף. מה אני, ילדה קטנה בבית חולים של ילדים? טענתי, ומכך שגם י' היקר לא העז לבקש ולהצטרף.

אני נכנסת לחדר של הקלינאיות מיקי ודיתה, מיקי מקבלת את פניי במאור פנים.  זה המפגש הראשון שלנו, שיהפוך לקשר נפלא ואוהב בהמשך הדרך. היא פותחת קופסה ענקית ומוציאה מתוכה… דובי גדול! ולאזנו שתל. אני פורצת בצחוק שובבי ומציעה לתרום אותו למשפחה שבה מספר ילדים שישחקו בו, ההצעה מתקבלת בשמחה.

אני ניגשת לרופאה, ד"ר נורה בולר, המאשרת החלמה מספקת ומעניקה את ברכת הדרך.

יש!

בחדר יושבות הקלינאיות ליד המחשב, ליד הדלת עומדות קרין המזכירה ומיכל האחות, סקרניות מאוד לראות.

אנחנו מתחילים!

אמאל'ה, מה זה??

פרץ צחוק ענקי פושט בחדר.

היינו צריכים להביא מצלמה, לצלם אותך עכשיו, צוחקת מיכל האחות (עוד פיספוס, לא הבאתי).

את רוצה שנלך? –  קרין ומיכל שואלות.

לא, אני עונה בפנים מבוהלים, לא שומעת את עצמי במהומת האלוהים הזו, אתן שומרות עלי…

אחרי פרק זמן שנראה רק לי ארוך כנצח, אני מצליחה לתאר:

סירנות של אמבולנסים, ים של אמבולנסים, מגה פיגוע!

פרץ צחוק ענקי נוסף שוטף את החדר.

עכשיו תגידי מאיפה את מתחילה לשמוע, מתי הצליל חזק ונוח, ו… עכשיו תלכי קצת לטייל, הקלינאיות מציעות לי. אני הולכת ל"ארומה" בבנין המגדל של "בילינסון", מזמינה את התפריט החביב עלי שם, כריך סלמון ואייס קפה, וכל העולם שורק, מצפצף, רועש והומה.

אני חוזרת לקלינאיות, מיקי מתעניינת, אני עונה לה בתגובה:

בחיים לא שרקו לי כל כך הרבה בחורים וכל כך הרבה שריקות…

הבחורה כמעט משתטחת לרצפה מצחוק מלוא קומתה, חזרנו לימי הנעורים. לימים יוודע לי כי כל החבר'ה בקומה חמישית של "שניידר" שמעו על  כך, כולם יתפוצצו מצחוק, זה יהפוך לקאלט.

היא עושה לי מפה חדשה, בתקווה שתהיה יותר טובה. אני לוקחת את המזוודה הגדולה שקיבלתי מהחברה, עם כל האיבזור ויאללה – לעבודה! נהג המונית לו נפנפתי בחוץ, לא ידע על המלווים הסמויים, שם באוזן…

(וחבל שלא לקחתי יום חופש, זה היה כל כך מרגש…)

ערב ראשון עם השתל החדש, לשריקות הבחורים מצטרפות אזעקות של מכוניות מכל המינים והסוגים, הלו, משטרה, היכן אתם כשצריכים אתכם??

באותו ערב יצאתי עם י' היקר להתייעצות רפואית אותה ביקש, מה עושים עם רגלו הכואבת מדי פעם מאז שעבר תאונה בה כשנה וחצי קודם לכן. הרופא, מבטאו הדרום אפריקאי משעשע ומבודח, ממליץ לו כתרופה לקחת אותי לשוק הפשפשים לאכול שקשוקה נהדרת בלב השוק ביום שישי.  עד היום אני לא מבינה איך הצלחתי להבין אותו בתוך כל הרעש "ספיישל", כנראה שהצליח להצחיק אותי עד דמעות, כך שלרגע שכחתי מזה. את הבטחתו הצליח י' היקר לקיים רק אחרי שלוש שנים תמימות…

כבר באותו הערב לא נזקקתי למגנט הנוסף שהוצמד למגנט השתל שנטה ליפול במהלך אותו היום  בגלל היותו חלש מדי, הללויה!

מחר יום חדש.

תגובות

פורסם ב- ,