לירית שמש – לנגן עם שבלול

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

אני? מוסיקה?

כילדה לקויית שמיעה שגדלה בשנות השישים והשבעים, העולם הזה לא קיבל אצלי די חשיפה. שמיעתי, בעצם מה שיכולתי להפיק מן הקופסה המשונה על החזה שהייתה לי אז, הספיק לי להבין דיבור עד רמה מסויימת, לשים לב לרעשים בספקטרום מוגבל מדי פעם, אז מוסיקה, עם כל הניואנסים?

עברו שנים, שנות השמונים ואני סטודנטית בתחום חינוך מיוחד ללקויי שמיעה, מגלה שהשתנו דברים. חינוך מוסיקלי ללקויי שמיעה הפך לנושא חם ואף לוהט. רבות מחברותי ללימודים הכינו עבודות על הנושא. ואני? – מה אפשר לעשות איתי? אפילו לא שקלתי להתעמק בעניין, לראות אולי אפשר לפתח משהו גם אצל "ילדה" כמוני בכל זאת?

עברו עוד שנים אל העשור הנוכחי, עברתי ניתוח שתל שבלול, השמיעה באוזן שנותחה עלתה בכמה דרגות, התחלתי להאזין לשירים ולמוסיקה כחלק מתהליך של שיקום שמיעתי, גיליתי את ההנאה ממנה. י' היקר ואני התרגלנו שתמיד ברכב יש איזה "רעש נחמד", בין אם הרדיו ובין אם תקליטור מוסיקה כלשהוא.  

ביום בהיר אחד הגיע מסר בדואר האלקטרוני ממיקי אפרתי,  קלינאית התקשורת ב"שניידר" האחראית על נושא שתל השבלול:

"לנגן עם שבלול" – סדנה חדשנית למושתלי שתל השבלול, נגיעה במוסיקה!

זו סדנה ראשונה מסוגה בישראל, בקבוצה קטנה של שלושה בלבד. גם בעולם, מסתבר, עדיין נרכש נסיון בסדנאות מעין אלו.

נדלקתי.

האם כדאי לי להשתתף?

מה אני אוציא מזה?

שאלתי אותה.

בואי לפגישת היכרות עם המורה, שרון ויונטה, ענתה לי.

כל אחד מוציא מן הסדנא הזו מה שמתאים לו, הוסיפה.

הגעתי.

את פניי קיבלה בחורה קטנטונת וחייכנית, ששבתה את ליבי מייד.

היא בעלת הכשרה בתרפיה במוסיקה ובתנועה, מכירה את עולם כבדי השמיעה מהבית, בזכות אמה, עולם המרתק אותה במיוחד.

שיחת רקע נעימה, החלטתי שיש מה לנסות.

אולי אדע להפיק יותר מן המוסיקה שאני שומעת?

אולי אבין בעזרת כך דיבור בצורה טובה יותר?

אני יוצאת לדרך, יש לי עוד שני שותפים, גוסטב ודובי.

שניהם שמעו בעברם שמיעה רגילה ואיבדו אותה, יש להם זיכרון של שמיעה, אהבו מוסיקה ועדיין אוהבים.

הרקע שלי שונה לחלוטין, איך משתלבים?  

לשרון יש את התובנה לשלב בין הדברים, שכל אחד יעשה מה שהוא יכול.

לרוב, לכשאנו יוצרים קונצרט משותף, מטרתו ליצור אצלנו קשב מתואם,  שרון קובעת את הקצב, אני משתתפת אתה, משתדלת להקשיב באוזניים ופחות בעיניים, גוסטב ודובי הם אלו שיודעים לאלתר, במיוחד גוסטב השובב, שלא אחת מניף את מקל התיפוף לכיוונים לגמרי אחרים…..

כאן בא לידי ביטוי השוני ברקע השמיעתי, הקושי להאזין צליל אחרי צליל, פעמה אחרי פעמה, תיבה אחרי תיבה. אני מרגישה כמו מי שמתאימה לכתה א', אך הוקפצה היישר לכיתה מתקדמת בהרבה, תחושה מביכה לא אחת, למרות שבעצם כאן, בקרב חברים כבדי שמיעה, מושתלים בעצמם, הייתי צריכה להרגיש "בבית". הצורך ליצור בעתיד קבוצות בהן יש התאמה טובה יותר מבחינת הרקע השמיעתי, עד כמה שניתן, יהיה מסקנה גורפת, שכולנו נסכים עמה.

אנו מתבקשים ליצור 'משפט מוסיקלי', איש איש לפי תחושתו. גוסטב ודובי נעזרים במנגינות שהם מכירים או שמעו במקרה באותו השבוע.  פא-פא-פא…פא-פא….פא-פא-פא…פא… מהמהם לעצמו גוסטב בהנאה מרוכזת תוך כדי שידו מתופפת או פורטת על כלי הנגינה. ובאיזה 'משפט מוסיקלי' אדבר אני, אילו מקצבים יוצרים אילו תחושות? איך אדע איזה מקצב מתאים לתאר את התחושה שיש לי באותו הרגע?  איך אדע לקחת מוסיקה ששמעתי במקרה ברדיו אתמול ולהשתמש בה בתור השראה?

אנו מתבקשים לשלב תנועה עם הקצב, אבל איך אני קולטת את הקצב – אחת-שתיים או שמא אחת- שתיים-שלוש? –  וממנו את התנועה? מה עושים עם הקצב הפנימי של הגוף, קצב עקשן, שמתקשה לסנכרן את עצמו למקצבים אחרים, מעולם לא הורגל בכך? שרון, שרואה כי הדבר כך, מציעה תרגיל יפה. היא עומדת מאחורי, גוסטב ודובי מאחוריה. היא מפעילה את ידיי באמצעות ידיה לפי הקצב, שני האחרים בעקבותיה לפי הסדר.

כאן אני מצליחה להבין לראשונה בחיי, עד כמה יכולה להיות מורכבת עד וירטואוזית מלאכתם של הנגנים והנגניות, הזמרים והזמרות, הרקדנים והרקדניות, עד להרמוניה הנעימה לאוזן ולעין.

אני מקישה בכף ידי ובאצבעותי על תיבת הנגינה הסינית, הצליל יוצא בקושי.

מצאתי לי תנוחה נוחה יותר, ראה זה פלא, גם הצליל זורם, היד נעה בקלילות קדימה ואחורה על התיבות. הפנמתי לראשונה בחיי, כשהגוף משתחרר, השמיעה משתחררת, הצלילים משתחררים, יש לי דרך ארוכה להבין ולהכיר את הגוף שלי, להקשיב לו, האם אוכל לעשות כן בהתמדה?

קיבלתי תקליטור מוסיקה לאימון בבית, בו מושמעת מוסיקה אשר הולחנה במיוחד עבור שמיעתם של מושתלי שתל שבלול. אני מקשיבה לו מדי פעם. הייתי צריכה להשמיע אותו יותר, לשים לב יותר לחומר הנשמע.

האם ויתרתי לעצמי יותר מדי, ואני צריכה להמשיך להאמין בשיפור אפשרי, השמיים הם הגבול?

או שמא מיציתי את מלוא הפוטנציאל השמיעתי מן השתל, כל השקעה נוספת יהיו בה אך כאב ותיסכול ללא טעם?

לרוב אני מקשיבה לתקליטור הזה, ולמוסיקה בכלל, תוך כדי עשייה של דברים אחרים.

האם נכון הדבר, כדי ללמד את מוחי תפקוד בו זמנית כפי שעושים רבים מן האנשים ששמיעתם רגילה?

ואולי דבר שגוי הוא, ועלי להתמקד באימונים שמיעתיים בלעדיים בלי "רעשים" אחרים, מה שאני מתקשה לעשות, כי אין לי די סבלנות, נכון להיום, להקשיב למוסיקה נטו בלי לעשות עוד משהו?

היום, משחלף השיעור האחרון מעשרת שיעורי הסדנא, שאלתי היא:

האם להמשיך להשקיע בתחום של המוסיקה, למרות שלא הייתה חלק מרכזי בחיי עד היום, בניסיון להפוך אותה ליותר משמעותית?

 האם נכון יהיה להמשיך להתאמן באופן פרטני ולהתייחס לנושאים בסיסיים יותר החסרים לי, כמו לדוגמא, תחושות הגוף ביחס למוסיקה?

האם אכן אחרי מאמצים ארוכים, יהיה לדברים אכן גם יישום יומיומי יותר, כמו הבנת דיבור שתזכה לעוד שיפור בניואנסים הקטנים שלה?

שרון, להט מלא תום בעיניה, מאמינה שכן, החלטתי להמשיך לנסות יחד אתה.

נכון, הרבה שאלות, עדיין, מעט תשובות.

טרי-לה-לה-לה……

 

תגובות

פורסם ב- ,