מיכאל וינשטוק

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

שמי מיכאל וינשטוק, בן קרוב ל-60, תושב רחובות.

נולדתי בתל אביב (הקטנה), עם שמיעה תקינה לחלוטין, אפילו מוזיקלית. זכורני כי בילדותי המוקדמת ניגנתי בחליל. בערך בגיל 7-8 החלה הידרדרות הדרגתית בשמיעתי,כנראה כתוצאת לוואי של שימוש באנטיביוטיקה האוטו טוקסית סטרפטומיצין. אבחונים מקיפים עברתי בסוף שנות החמישים של המאה הקודמת במכון השמיעה הזכור לטוב בתל השומר, בניהולו של ד"ר עזרא קורין ז"ל.א ובחנתי כסובל מליקוי שמיעה נוירו-סנסורי דו- צדדי חמור-עמוק (מינוח רפואי שפירושו בפשטות "חירש"), עם שרידי שמיעה בלבד. הומלץ לי להרכיב מכשירי שמיעה בשתי האוזניים.

משום מה, מסיבות "היסטוריות" בלבד,התחלתי להרכיב מכשיר שמיעה באוזן שמאל בלבד. מגיל 10 ועד היום החלפתי כל מספר שנים את מכשיר השמיעה שלי, מהמכשירים האנלוגיים המגושמים של אז ועד למכשיר דיגיטלי חזק ומשוכלל השוכן לו כיום אחר כבוד מאחורי אוזני השמאלית. אוזן ימין לא קיבלה שום גירוי שמיעתי קרוב לחמישים שנה,ללא שום הצדקה ובאשמתי הישירה, מודה ומתוודה.

אוסיף עוד, כי מספר שנים לאחר שאיבדתי את שמיעתי, בהיותי בן 12.5 , איבדתי גם את אימי, שנפטרה במפתיע בגיל 43, בעקבות סיבוך של ניתוח פשוט שעברה בביה"ח איכילוב בת"א.

כל חיי למדתי במסגרות חינוך רגילות.לא הכרתי שום ארגון מסוגם של מיח"א,"שמע" ואחרים. לא היו לי חברים לקויי שמיעה או חירשים, אני דובר שפה דבורה תקינה ואינני מכיר שפת סימנים כלל. במרוצת השנים סיימתי לימודים בתיכון (פנימיית "בויאר" בירושלים) ואח"כ סיימתי תואר שני במיקרוביולוגיה (אימונולוגיה) באוניברסיטת ת"א. כיום אני מועסק כמנהל מחלקה בחברה ביוטכנולוגית השוכנת בפארק המדע ברחובות. בנוסף, הקמתי משפחה (הנני נשוי+שני בנים רווקים ובת נשואה), וכיום אני סבא גאה לנכדה מקסימה בשם נעם.

בניתוח לאחור, אני מבין היום כי כלי השמיעה העיקרי שלי רוב ימי חיי היה היכולת האבסולוטית שסיגלתי לעצמי לקרוא שפתיים. בתקופת לימודיי לא שמעתי כמעט מאומה מדברי המורים והמרצים שלי. קריאת שפתיים, "ניחושים" ועזרה מסוימת מחברי לספסל הלימודים, בצירוף קורטוב של כוח רצון ונחישות הם שהביאוני לסיום התואר באוניברסיטה ואח"כ להשתלבות בחברה השומעת ובמעגל העבודה. לא היה קל, נדרשו ממני כוחות נפש לא מעטים, אך למזלי ידעתי להתמודד.

לנושא שתל השבלול התוודעתי לפני כארבע שנים, בעקבות בדיקת שמיעה שגרתית שעברתי ושיחה עם האודיולוגית. הומלץ לי בחום לבדוק את התאמתי לתהליך ו"להגיש את מועמדותי". כשנה תמימה למדתי וחקרתי את הנושא, קראתי חומר רב מכל מקור אפשרי ואף נפגשתי עם מספר מצומצם של מושתלים. ההתלבטות העיקרית שלי נבעה מהעובדה, שלא הייתי משוכנע לחלוטין כי השתל ייתן לי יתרון כלשהו על פני מכשיר השמיעה היחיד שהרכבתי . כיום אני יודע בוודאות עד כמה היתה ההתלבטות מיותרת.

זמן קצר לאחר שהוכנסה טכנולוגיית שתל השבלול לסל הבריאות, חזרתי לאותו מכון השמיעה בביה"ח שיבא (תל השומר) והתחלתי בתהליך בירור מועמדותי לשתל. הומלץ לי בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים לעבור את הניתוח. בידיעה שאין לי מה להפסיד, החלטתי לנתח דווקא את אוזן ימין, אותה אוזן שלא קיבלה שום גירוי שמיעתי קרוב לחמישים שנה! קצת חששתי לפגוע באוזן "הטובה" שלי, השמאלית, בה אני ממשיך גם כיום להרכיב מכשיר שמיעה. ביוני 2007, לאחר שקיבלתי (לא בקלות) את אישורה של קופ"ח מאוחדת, עברתי את הניתוח (בשיטת SMA "המקוצרת") במחלקת א.א.ג בשיבא. הניתוח וההחלמה עברו בצורה חלקה, ללא שום סיבוכים או תופעות לוואי, למעט איבוד זמני של חוש הטעם במחצית הלשון. שלשה שבועות לאחר מכן "התחברתי" למעבד Nucleus Freedom השוכן לו אחר כבוד מאחורי אוזני הימנית, והתחלתי את תהליך השיקום השמיעתי במכון בשיבא.

כיום, שלש שנים לאחר ההשתלה, אני יכול להעיד כי השתל הוא פלא טכנולוגי מהמעלה הראשונה. עולם הקולות והצלילים שלי (ציוצי ציפורים, רשרושי נייר ושקיות ניילון, רחש טיגון השמן במחבת, תקתוקי השעון וכל הקלישאות המקובלות…) התעשר ללא היכר. הבנת הדיבור שלי השתפרה פלאים, ואני תלוי היום הרבה פחות בקריאת שפתיים, אם כי לא התנתקתי ממנה לחלוטין. התקשורת הבין-אישית שלי הרבה יותר קלה. אני משתתף לא מעט בישיבות במקום עבודתי, והרבה יותר קל לי להבין את הנאמר. לראשונה בחיי אף התחלתי לדבר מעט בטלפון הנייד, בעיקר עם בני משפחתי הקרובים, הרבה מעבר למה שציפיתי לו מהאוזן "הרדומה" שלי. אני מגיב היטב גם אם קוראים בשמי מרחוק. היות ואני נמצא רוב יומי במעבדה, אני מכיר ומזהה מיד את כל הרעשים הכרוכים בעבודה במכשירי המעבדה השונים, כמו גם חלק נכבד משיחות החולין של עמיתי לעבודה…בקיצור, אני מתאמץ היום הרבה הרבה פחות לשמוע ולהבין את הסובב אותי, במיוחד בתנאי שקט. השמיעה בתנאי רעש סביבתי קשה יותר, ועל כך יעידו בוודאי גם מושתלים אחרים.

אגב, אחת מתוצאות הלוואי של התהליך שעברתי היא העובדה שהפכתי לאדם רגוע יותר. העצבנות שליוותה אותי רוב חיי במאמץ לשמוע ולהבין את הנאמר אלי או בסביבתי נעלמה כלא היתה. ועל כך יעידו גם בני משפחתי. הרבה פחות אנרגיות נגזלות ממני במאמץ לשמוע ולהבין.

לסיום, אספר לכם כי לא אחת, בסיומו של יום עבודה עמוס אני מגיע לביתי, מסיר את מעבד השתל ממקומו מאחורי האוזן הימנית,ה דומיננטית כיום במובהק, ונותר עם מכשיר השמיעה בלבד באוזן שמאל. לאחר מספר שניות "הסתגלות" אני מהרהר לעצמי: כיצד, לעזאזל, הצלחתי "להסתדר" כך במשך קרוב לחמישים שנה?!!!

 

מיכאל וינשטוק, 7.8.2010

תגובות

פורסם ב- ,