תמר סולומון זק

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

תמר סולומון זק – מושתלת חד-צידית. הושתלה בפברואר 2015.

 

פוסט ראשון – תהליך החזרה שלי לעולם השמיעה – 27.8.16

כבר כמה זמן שאני רוצה לכתוב על תהליך החזרה שלי לעולם השמיעה. זו ככל הנראה משימה ארוכה. לכן אנסה כל פעם להאיר היבט אחר…
והפעם.. על החשיבות של כל דציבל.
הייתי כבדת שמיעה מאז ומתמיד וקראתי שפתיים מעולה. וכאשר איבדתי זמנית את השמיעה באזני האחת והפכתי באופן מעשי לחרשת לחלוטין, למרבה הפליאה גם קריאת השפתיים השתבשה לגמרי. אנשים שהבנתי נהדר קודם הפכו לחסומים בפני. ואז הבנתי כמה השמיעה חשובה לקריאת שפתיים. התברר אז כמה כל דציבל שווה המון בשביל קריאת השפתיים.
כך שגם תוספת שמיעה קטנה מאד של השתל היא חשובה לקריאת השפתיים.

 

פוסט שני: מתי הגעתי לידי הכרה שצריך לעשות ניתוח שתל – 28.8.16

מכירים את הסיפור על שתי הצפרדעים? הצפרדע הראשונה נזרקה לסיר לוהט ומיד קפצה החוצה.

הצפרדע השניה היתה על מחבת שהתחממה לאט לאט. הצפרדע הרגישה לאט לאט שמתחמם לה. אבל עד שזה היה ממש חם היא כבר היתה מותשת לגמרי ולא יכלה לזוז.

זה בדיוק סיפור השמיעה שלי.

במשך כ-6-7 שנים השמיעה שלי הלכה ודעכה לאיטה. זה קרה כל כך לאט שכמעט שלא הרגשתי את זה קורה.

כולם סביבי עשו שתל אבל אני כמובן עוד לא הייתי צריכה…

ואז אזני האחת נוטרלה לחודשים רבים עקב דלקות אזניים קשות. ועימן ירידה נוספת. ואז הפכתי לצפרדע השניה והבנתי שהגיע הזמן לעשות ניתוח שתל….

 

 

פוסט שלישי: מעמד החיבור לשתל – 30.8.16

אני מדלגת כאן על כמה שלבים, שאחזור אליהם בהמשך (איך בחרתי שתל, ועוד ועוד).
מקדישה את הפוסט ל-ש. שעוד כשבועיים תחובר לראשונה למעבד.
חשוב לי לומר שזה החיבור שלי. הסיפור לא כיפי… לכל אחד יש את החיבור שלו. יש כאלה שזה היה הרבה יותר כיפי ופשוט. אבל זה היה החיבור שאני עברתי וחושבת שחשוב לשתף את זה.

לאחר הניתוח וההתאוששות מגיע הרגע שחיכינו לו כל כך.
החיבור.
אני והבעל מגיעים לחדר, נרגשים ומתוחים קמעה.
שמחים לראות אותי, מושיבים אותי, לא מדברים איתי, לא מסבירים לי מה הולך להיות. מצמידים משהו לשתל, שמים את המגנטים, בודקים את אזור הניתוח. מדברים בינם לבין עצמם. מישהי מדריכה ומסבירה למישהי אחרת מה לעשות.
מחברים. כולם יושבים דרוכים ומצפים. שואלים אותי: את שומעת? ואני לא שומעת ולא מרגישה כלום. ממשיכים, שואלים שוב. שוב איני שומעת. ממשיכים ושואלים שוב, ושוב איני שומעת. וזה נמשך לא מעט זמן. לפחות עשרים פעם שואלים אותי.
בראש שלי כבר יש סרטים. אני לא מרגישה כלום. לא שומעת כלום. זה לא עובד.
ממשיכים ועדיין לא שומעת ולא מרגישה. ועוד ועוד. והם ממשיכים ושואלים ושוב לא שומעת.
זה קטע לא נעים ברמות על.
אחרי נצח נצחים, אני מתחילה להרגיש מעין זמזום פיזי כזה. כמו הרטט של השעון המעורר שלי.
לאט לאט מגבירים, זה הופך להיות צליל כמו של טרקטור. לא בעוצמה אלא בטיב הצליל. מן קול לא נעים של מנוע.
ממשיכים. אני מצליחה להבחין כשהצליל מתחיל ומפסיק.
בוחנים את "הבנת הנשמע" שלי. מראים לי שישמיעו לי את המילה אוטובוס ועוד מילה הרבה יותר קצרה. אני מבחינה מתי הצליל ארוך ומתי קצר. וכך יודעת מתי אמרו "אוטובוס" ומתי את המילה השניה, כמובן שהצלילים לא דומים למילים בכלל.
אומרים לי שיופי זה שאני מבחינה בזה.
ושעוד כמה חודשים זה יהיה כבר משהו אחר לגמרי. הסברים טכניים שונים.
זהו.

אז חשוב לי לומר כאן שחשוב מאד להכין אנשים למעמד הזה. אין שום סיבה שאדם יצטרך להרגיש שמשהו לא בסדר אצלו. צריך לומר מה הולך להיות ושזה לוקח זמן ומגבירים את העוצמה, ושאין קשר בין איך ששומעים בחיבור לבין השמיעה שמתפתחת אחר כך.

ההסבר כל כך חשוב.
לו היו טורחים לדבר איתי שתי דקות. לומר לי את הדברים בצורה מסודרת. עכשיו יהיה ככה וככה. זה יכול לקחת הרבה זמן עד שתתחילי להרגיש משהו. ויתכן שבהתחלה זה יהיה מאד מוזר ולא ברור. לא לדאוג. זה משתנה אחר כך. זו רק ההתחלה של ההפעלה של העצב בצורה חדשה לגמרי שהוא לא מכיר. כל ההרגשה שלי במעמד הזה היתה אנושית.

תגובות

פורסם ב- ,