תהילה

שמי תהילה ואני בת 18. אני תלמידת תיכון בפתח-תקווה ואחר הצהריים לומדת גרפיקה ממוחשבת ועריכת וידיאו. נולדתי לקוית-שמיעה מכיוון שהורי לא מתאימים זה לזה מבחינת גנטית. יש לי אח לקוי-שמיעה שגדול ממני בכמה שנים. הורינו קיבלו אותנו באהבה ובמסירות נפש. מאז שנולדתי הרכיבו לי מכשירי שמיעה, אך הם לא הועילו לי הרבה. לא שמעתי איתם ברור, ומה שכבר שמעתי נשמע לי כמו מערבל כביסה…תקשרתי עם אנשים באמצעות קריאת שפתיים.

למדתי בגן של "שמעיה". מאוד נהניתי שם והיו לי חברות. כשהגעתי לגן חובה ניסו להעביר אותי לגן רגיל של שומעים. ההעברה לא הייתה קלה עבורי ומאוד התקשיתי להשתלב בגן מבחינה חברתית, אך ה' עזר לי בכל בדרכים מיוחדות. הבעיות החלו כשהגיע הזמן לעלות לכיתה א'. אימי רצתה שאלך לבית ספר מסוים אך המנהלת שלו סירבה לקבל אותי אליו. היא טענה שיהיה לי קשה להשתלב בו. בלית ברירה רשמו אותי לבית ספר אחר – "אהבת ציון", שם הייתי לקוית השמיעה היחידה. שילבו אותי בכיתה קטנה שלמדו בה בנות עם בעיות אחרות. הרמה שלי הייתה הרבה יותר גבוהה משל יתר  הבנות בכיתה. סבלתי שם קשות. שאר התלמידות לא קיבלו אותי כפי שאני. הן צחקו עלי והעליבו אותי.

בכיתה ב', לפני סוף שנת הלימודים, המורה צעקה עליי וביקשה להעניש אותי בחומרה על מעשה שעשיתי בגלל שלא שמעתי ולא הבנתי את ההוראות. לא סיפרתי לאיש עד אז מה עבר עלי בבית הספר, ואותו יום נשברתי. צעקתי למורה בכאב שבסך הכל לא שמעתי את ההוראות, ואני עוזבת את בית ספר לתמיד. המורה נדהמה ולא האמינה לדבריי. ברחתי מבית ספר הביתה, מרחק של 20 דקות הליכה ברגל. אימי התפלאה לראותי כך. סיפרתי לה כל מה שעבר עלי ומאותו יום באמת לא חזרתי יותר אל בית הספר הזה. אימי נלחמה שאתקבל לכיתה ג' בבית ספר אחר, ואחר מאבק לא פשוט התקבלתי אליו. בבית הספר האחר היה לי טוב. היתה לי מורת עזר שהיתה מורה נשמה ועזרה לי בכל תחומי חיי!

בכיתה ה' עברתי את ניתוח שתל השבלול. הוריי מאוד רצו שאעבור את הניתוח המיוחל הזה כבר בגיל 7 , אך אני לא רציתי לעשות אותו והתנגדתי לו בכל כוחי. בכיתה ה' הורי העלו שוב את הנושא של השתל כי הבינו שכנראה כבר התבגרתי ואני מבינה את המשמעות של ניתוח כזה שיכול להשיב לי שמיעה. יחד עם קלינאית התקשורת הצליחו לשכנע אותי לבסוף לעבור את הניתוח, עד כדי כך שאני מאוד רציתי בו. ב"ה אישרו שאני מועמדת מתאימה לניתוח. לקח כשנה עד שסיימתי לעבור את כל הבדיקות ועד שהגיע זמן הניתוח. הגעתי לניתוח בתל השומר בלווית הוריי. הייתי מאוד נרגשת לקראתו, אך לא לחוצה, להיפך, שלווה ורגועה. עברתי את הניתוח בשלום. באו אליי חברות ומבקרים. שימחו אותי,הביאו מתנות, וככה לאט-לאט נרגעתי מן הריחות החריפים ומהרופאים במדים…

כשהגיע רגע החיבור, זה היה אירוע מפחיד ומרגש גם יחד עבורי. כשהרכיבו לי את המעבד והתחילו להפעיל אותו, הלב קפץ לי מרוב בהלה. מיד הורדתי אותו וברחתי מן החדר. זה היה פשוט הלם חזק מאד עבורי. בכיתי מרוב בהלה. לא מאחלת לאף אחד לחוות מה שחוויתי באותו יום. במשך כשבועיים לא הסכמתי להרכיב את המעבד עד לבסוף שיכנעו אותי לנסות שוב, לאט לאט. אכן, לאט לאט התחלתי לשמוע, לקלוט שיש לכל רעש גורם מסוים, עד שהגעתי למצב שאני שומעת מעולה עם השתל. הבעיה הייתה שלא היה לי אומץ לדבר בטלפון, פשוט היה לי פחד מסוים עד שנרגעתי. בסוף הסכמתי לנסות. בהתחלה זה היה די קשה, אבל אחרי זה, לאט לאט התחלתי להבין איך שומעים ואיך מדברים בטלפון. כיום, ב"ה, אני בחורה רגילה מושתלת, ומדברת כמעט ברור ומבינים אותי. עוד שנה אסיים את כיתה י"ב. לא קל לי בלימודים. קשה לי להבין את המורות, במיוחד שצריך לסכם את החומר במחברת בזמן השיעורים. אני מעתיקה ממחברת של חברה את דברי המורה. זה לא פשוט אך עדיף מכלום. יש לי כוחות מיוחדים מה' שנתן לי להתמודד עם אתגר זה ואני משתדלת להתמיד ולהצליח. אני נתקלת בהרבה קשיים אבל לאט לאט התרגלתי ואני ב"ה מקובלת בחברה. וזה יתרון שנותן לי חשק ומצב רוח להמשיך להתמודד בעולם השומע.

תהילה, אוגוסט 2010

תגובות