שתל ראשון – 10.9.2008
פורסם על-ידי בתאריך .כבר כולם משתגעים ממני… "מה עכשיו תספרי לנו כל הזמן מה את שומעת?…." והתשובה היא כן!! עד שייצא לכם מהאוזניים מה שסוף סוף נכנס לאוזניים שלי!!!!
אתמול באחת הלכתי לעבודה. כן… החלטתי לא לעשות מראש עניין מהחיבור אז סידרתי ככה שבאותו יום אני הולכת לעבוד כרגיל, לא חופש ולא שום דבר מיוחד.
אני רק נכנסת לעבודה, ושואלת אותי חברה לעבודה – תגידי מה שלומך?
ואז אני מרגישה שוב….את הדמעות בורחות לי…ואני מתחילה לבכות בענק… לא יכולה לדבר ולהסביר שאני פשוט מתרגשת ושמחה נורא. אני טסה לשירותים והיא אחרי…
היא נבהלה. "תגידי את בסדר?…מה קרה?? ספרי!
אחרי כמה דקות שאני נרגעת, אני מספרת לה.
"אהה, זה בגלל שאת שמחה ומאושרת?…."
"כן!!!!, לגמרי…"
"אההה", נשמה לרווחה.
היא יועצת לגיל הרך בתפקידה…הבנתם?
חחחחחח
שיהיו לה הרבה בכיות מהסוג הזה!
ואחר כך סיפרתי לחבריי האחרים לעבודה, וההתרגשות היתה רבה.
חיבוקים, נשיקות, סיפור החיבור…
ואז עליתי לקומה שניה, לספריה, להרגע.
היה שקט נפלא. בדיוק מה שנדרש לי כדי לעכל את גודל האירוע.
רגע.. שקט?
מה פתאום!
יו!
שמעתי את התקתוקים של המקלדת כאשר הדפסתי!
ואחרי זה בשירותים, שמעתי פתאום את הרעש של הרוכסן שנפתח ואחר כך נסגר, את הרשרוש של המכנסיים המופשלים,
את רעש המים הזורמים שהורדתי אותם, את המים זורמים ששטפתי ידיים, את העקבים שלי נוקשים במדרגות….
שמעתי אנשים מדברים בפרוזדור, והפניתי את ראשי לכיוון הקול, אכן בא משם! זיהיתי את כיוון הקול! שמעתי שמדברים מאחורי הגב! אמנם לא הבנתי מילה אך זה הרבה!
בחמש סיימתי לעבוד ויצאתי הביתה.
הנפלאות שלי חיכו לי בבית, נרגשות. רצו לראות את השתל, למשש, לראות את המזוודה על כל אביזריה.
הלכתי איתן לחדר השינה שלי ובזהירות הוצאתי את המזוודה מהארון ופרשתי את תכולתה בפניהן.
האיש שלי כבר הספיק לספר להן בזמן שהייתי בעבודה איך ומה היה ועל המזודה.
ישבנו כולם על המיטה שלנו.
הן התלהבו מהכיסויים האופנתיים שנלווים לשתל המוזהב שלי.
הקטנה שלי, נעמה, בת החמש, הודיעה לי לפני כשבועיים ככה שכאשר תגדל, היא רוצה להיות מעצבת אופנה…
"תגידי נעמושקה", אני אומרת לה, מה דעתך על השתל, יפה?
ונעמה שלי מרביצה חיוך ואומרת "מקסים אימא, באמת יפה!"
אני מחייכת.
"בנות מה דעתכן לעשות לי תרגילי שמיעה?"
ואני מספרת להן על התרגילים שעשו לי בחיבור בבוקר, עם ה"הא".
"יאללה אימא, בואי ננסה!"
וכל אחת בתורה, נעמדה מאחורי ובחנה אותי. כמה פעמים אמרה "הא".
והחיוך התפשט על פניהן לגמרי שראו שאמא שלהן לא טעתה אפילו פעם אחת!
והאיש שלי צופה בנו, מחייך.
הרגשתי איך האושר מציף אותי. תפסתי אותן והרמתי אותן על המיטה.
וכולנו ככה יחד על המיטה, התחבקנו, התרפקנו, חיבוקים ונישוקים, מתגלגלים כולם יחד…איזו שמחה ואיזה כייף!
"תגיד", אומרת לבעלי, אתה הולך לאסיפת הורים של רעות בשש וחצי?"
"מה פתאום. ברור שאת"
"למה כל כך ברור?"
"כי עכשיו את שומעת".
"טוב"….
הלכתי לאסיפה.
בדרך לשם הרהרתי באיזה מצב קשה ומתסכל הייתי במחצית שנת הלימודים האחרונה שחלפה. העברתי את המושכות לאיש שלי כי אני כבר לא יכולתי להבין יותר שום מילה באסיפות ובאירועים, והתסכול, עד כדי דמעות לעיתים, היה רב מידי.
נכנסתי לכיתה, וכהרגלי חיפשתי את הכיסא הכי מתאים לי במעגל – קרוב למחנכת אבל לא יותר מידי מהצד.
התיישבתי. החלטתי להפעיל גם שתל וגם מכשיר שמיעה באוזן השניה.
המחנכת בירכה, והתחילה לדבר. מהר מאוד הרגשתי, שהשמיעה עם המכשיר שמיעה מעצבנת אותי בגלל הרעשים שמלווים ברקע ואילו השמיעה עם השתל נעימה לי. נכון שלא נתנו לי עדיין את האפשרות לשמוע במלוא העוצמה (צריך להתרגל בהדרגה לשתל), אבל גם מה ששמעתי היה הרבה יותר טוב ונעים ממה ששמעתי עם המכשיר שמיעה באוזן החזקה! הפתעה נעימה בהחלט! אז כיביתי את המכשיר שמיעה ונשארתי עם השתל בלבד. והבנתי מצויין. כמובן בשילוב עם הקריאת שפתיים שלי.
איזה כייף… אני לא צריכה להתאמץ כמו משוגעת כדי להבין! הבנתי יופי!!!!!
והסבלנות נגמרה לי אחרי שעה וחצי אסיפה, בדיוק כמו לשאר ההורים ולא מהמאמץ הנוראי להבין כל כך מעט בכל כך הרבה מאמץ!!!!! פשוט בגלל שהאסיפה "נמרחה" כהוגן וכולנו היינו עייפים ורצינו כבר הביתה.
צעקתי לעצמי ככה בשקט: "סאעמק!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אני שומעת!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
וחייכתי לי. איזה כייף!
שחזרתי מאסיפת ההורים, כבר הרגשתי שזהו. טו מאש ליום אחד. אז החלטתי להסיר את השתל וגם את המכשיר ולשקוע בשקט המבורך שלי. להתנתק.
אחרי המקלחות וארוחת הערב, וההשכבה, אחרי המרתון המייגע של שארית היום, הרגשתי איך המוח שלי צועק: זהו!!!
לישון!, לא יכול יותר! חייב חייב חייב מנוחה! כל כך הרבה ריגושים וחידושים ליום אחד!
ואיזו שינה הרבצתי… כמו בול עץ ישנתי!
