שתל ראשון – 16.4.2008

פורסם על-ידי איריס סיניגליה בתאריך .

הפתעה!!!

לא תאמינו חברים…

אולי יש בכל זאת עולם שמעבר?.. אולי אמא שלי קראה את הפוסט האחרון?.. בכל אופן, משאלתי הקטנה נענתה, ו…אבא שלי מצא את ה…?, ניחשתם?, כן! – את הויקון  המהולל שלי! מיי מיתולוגיק ויקון! רגע.. וזה לא הכל!…הוא מצא גם את.. כל הויקונים שלי ושל אחי לדורותיהם!!

וואי..מה תגידו על זה?…

כמה חיפשתי אותם, והנה עכשיו אבי מצא אותם!

הוא נבר בארון, היכן שאני נברתי כבר כמה פעמים קודם לכן, ומצא..

הויקונים היו ארוזים בשקית פלסטיק פשוטה, והיו שם גם כל חלקי החילוף שלהם: חוטים ורסיברים (למי שלא זוכר, הכוונה לחלק הפלסטי העגול שחיבר את האוזנית לחוט של המכשיר) ..

הוצאתי אותם מהשקית אחד אחד, וחיוכים עלו על פני בזה אחר זה כאשר התבוננתי בהם..

נזכרתי איך אמא שלי ז"ל, פיתחה מומחיות של ממש באיתור תקלות במכשירים ותיקונן. כל פעם שמשהו השתבש לו לויקון, הוא היה מוצא את תיקונו בידיה הנאמנות. ראשית כל, היא היתה נותנת לו לו ליילל חופשי ומקשיבה לו ככל שיחפוץ. כשסיים לקטר, היתה מחליטה כיצד תטפל בו הפעם. תחילה היתה בודקת שהמצברים שלו מלאים(שהבטריות שלו בסדר) ושכל איבריו מתפקדים כהלכה (חוטים, רסיברים). אם כלו כל הקיצין בשיטות המקובלות, והוא עדיין גילה קשיי תפקוד, היא היתה מתחילה לטפל בו בשיטות אלטרנטיביות…ניעור עדין, וטפיחות חצי נמרצות על גבו, ועוד אי אלו שיטות, ובסופו של דבר, הוא היה חוזר לתיקונו. מבין שאין מצב שאמא שלי תוותר לו. הוא ידע שמוטב לו לוותר, אחרת ממתינה לו נסיעה נוספת למעבדה השנואה עליו בתל אביב, שם יגלו הרבה פחות חמלה כלפיו..

אמא פיתחה מקצועיות של ממש בתחזוקת המכשיר, עד כדי כך שלעיתים די קרובות היו מתקשרים אליה מהמעבדה בתל אביב כדי להתייעץ בנוגע למקרים קשים במיוחד..

גם לסוררים שהחברה כבר הרימה ידיים לגביהם נמצאה לה תמיד תשובה.

עם השנים, כשעברנו למכשירי שמיעה מאחורי האוזן, היא השתדרגה וסיגלה את מומחיותה לטיפול גם באלו. בקיבוץ החלו לצוץ יותר ויותר ממוכשרים, ואלו נזקקו למומחיותה. חוג שוחריה הלך והתרחב, והיא בלב חפץ סייעה לכל מי שנצרך, בכל עת. אפילו באמצע הלילה ובשבתות. היא החזיקה לה מעבדה ניידת ושרק היתה מקבלת קריאה, מיד נענתה.

אנשים אהבו אותה בכל מאודם, כי תמיד, תיקון המכשיר נעשה מכל הלב מלווה בחיוך ובמילה טובה. הרבה פעמים הותירה אותם לא רק עם מכשיר עובד כהלכה, אלא גם מאוששים ומעודדים.. כזו היתה אמא שלי ז"ל, נשמה טובה.

אני מתבוננת בחיבה בויקון שלי, חבוט ומרוט משימוש רב..עדיין הפלסטרים שאימי הצמידה לו בצדדים כדי שהחוטים לא יברחו או ששני המציקנים שלי מהכיתה לא יוכלו להבריח אותם, דבוקים אליו. ויש לי חשק ככה פתאום, מן דחף שכזה להכניס לו שתי בטריות ולראות אם עדיין עובד, ולנסות לשמוע איתו שוב, אולי אשמע איתו כמו פעם?..

תגובות

פורסם ב- ,