שתל ראשון – 11.4.2008
פורסם על-ידי בתאריך .סתם יום שישי כזה…
המוח מתרוקן ממחשבות. תמיד ככה ביום שישי אצלי. מניחה בצד את כל הטרדות, דאגות, ושאר נושאים שצריך "לטחון", ועוברת ל"שעון שבת".. הכל יכול לחכות ליום ראשון.
אז מה היה לי השבוע?
בעיקר חיפושי דרך. צורך לקבל החלטה איפה לעשות את תהליך ההתאמה לשתל – במרכז הזה או האחר. שלשום נפלה ההחלטה והוקל לי שוב.
שהיעד ברור והדרך ברורה, הרבה הרבה יותר קל. מגייסים את כל האנרגיות ומתעלים אותן למאמץ מוגדר.
בחרתי במרכז מסויים לאחר שביקרתי בשני מרכזי ההשתלה של אזור מגוריי. שניהם מקצועיים, שניהם טובים. מה הכריע את הכף לטובת אחד מהם? – היחס האישי והחם. התחושה שאני מגיעה למקום שבו מחכים לי במאור פנים, עם מילה טובה ועידוד במקום שצריך. זה כל כך חשוב לי! ככלות הכל, הניתוח הוא החלק הקצר בכל העניין, השיקום הוא רומן מתמשך שכדאי לתת עליו את הדעת, ובשבילי, יחס חם ולבבי הוא גורם חיוני להצלחת השיקום.
את היחס הזה הרגשתי על ההתחלה במרכז שבו בחרתי. דיברו אליי בגובה העיניים, הקשיבו הקשבה אמיתית, ענו באופן ענייני וכנה לשאלותיי ובעיקר נטעו בי את ההרגשה שהכל יהיה בסדר.
במרכז האחר לעומת זאת, כאשר הגעתי למכון, המתינה לי מכונת המספרים לתורים. התבקשתי לקחת מספר ולהמתין בתור לפקידה. שעה חיכיתי שם ושעת הקבלה שלי עברה כבר. התחלתי לחשוש: האם אני לא מפסידה את תורי לבדיקה? המתיני בסבלנות נאמר לי. אין קשר לשעה שזומנת… ?…..
בסוף הגיע תורי לפקידה. אלוהים אדירים, אותה פקידה שהכרתי מילדותי! לא השתנתה כלל..
ניסיתי לגלות איזו חמימות וציינתי בפניה שאני מכירה אותה מילדותי, אך לשווא.. הפקידה היתה עסוקה מידי, ובאמת.. מה לה ולי, ים של אנשים עוברים כאן.. כמה דקות טובות עברו עד שנאותה לציין שהם מחפשים את התיק האישי שלי. התחוור שאיננו בנמצא. הועבר ל"רשומות הרפואיות".. בנוסף, הטופס שבע עשרה שהבאתי עימי לא עונה לקוד המתאים… לא בטוח שאוכל לעבור את הבדיקה בסופו של דבר.. ביקשתי שיתקשרו למרפאה שלי. שם היא תטפל מיד בבעיה. הרימו טלפון. מנהלת המרפאה שלי, מלאך קטן, סידרה מיד את העניינים ושלחה את הטופס המבוקש. "עכשיו אפשר ללכת לבדיקה?"
אבל התיק.. אהה, איפה התיק? יש שם את כל הבדיקות שמיעה שלי מילדות ועד 2003 כולל, ואני זקוקה לו לתהליך ההתאמה! בלי הבדיקות הישנות שיראו ירידה פרוגרסיבית עם השנים בשמיעה, אין לי אישור מימון לשתל!
הפקידה אמרה, טוב, תגשי תעשי בדיקה, ואנחנו נזמין את התיק לכאן. בפעם הבאה יהיה פה.
שאלתי אם אפשר ללכת לרשומות הרפואיות ולהביא בעצמי?
הפקידה ענתה שלא. המבנה סגור ואין כניסה.
יום לפני, בדקתי באינטרנט באתר בית החולים לגבי הנהלים של משיכת מידע מהרשומות הרפואיות, על כל צרה שלא תבוא, כי במרכז ההשתלה השני ביקשו כבר שאשיג את המידע הרפואי הזה. התשובה של הפקידה היתה לצנינים בעיניי. מה היא לא שמעה על חוק חופש המידע?..
ניגשתי לבדיקה. בפרוזדור הארוך בדרך לחדר הבדיקה, הוצפתי בזכרונות של ביקוריי עם אימי ז"ל במקום. היה לי קשה רגשית לחזור לשם. אימי ז"ל, נפטרה לא מזמן ממחלת הסרטן, ועדיין הכאב טרי, והלב רגיש. פתאום בקצה המסדרון, אני רואה את אחת הקלינאיות שטיפלה בי, מנפנפת לעברי ומחייכת מאוזן לאוזן, איזה כייף לפגוש מישהי נחמדה כל כך במקום המנוכר הזה! "אהלן, מה שלומך? ומה שלום אמא שלך, תמסרי לה ד"ש חמה"! ירתה במשפט אחד.
"מצטערת…אמרתי לה, היא נפטרה…" היא היתה בהלם, ואצלי, הסכר נפרץ.. דמעות עמדו לי בעיניים ולא הצלחתי לספוג חזרה, והן התחילו לזלוג להן חופשי על הלחיים..היא התנצלה ואצה לדרכה.
הבודקת שהמתינה לי, בחורה נאה במיוחד וחייכנית, השרתה עלי רוגע ונעימות, ושיתפתי פעולה. החלטתי לתת צ'אנס נוסף, אולי בכל זאת זה המקום הנכון עבורי?..עדיין לא היייתי נעולה ורציתי לחכות עד תום הפגישה ואז לנסות לקבל החלטה רציונאלית.
היה תשאול, היתה בדיקת שמיעה, ומשום מה נדמו לי יותר מקצועיים. אבל…
משהו לא עבר את מחסום הרגש. היחס היה אדיב מאוד, היו חיוכים, היה נעים, ובאמת – השתדלה מכל כוחה לענות על שאלותיי ולתת לי את הזמן,
אבל ההצצות האגביות לעבר השעון לעיתים די קרובות, העבירו לי מסר , שהתור בחוץ ארוך, יש עומס מטופלים, ואני כבר מיציתי כנראה את מסגרת הזמן שלי. לא אהבתי את הלחץ הזה.
אמרתי שלום ותודה, ובדרך חזרה הביתה, באוטובוס, התגעגעתי כבר למרכז ההשתלה הראשון, ליחס האישי והלבבי. עוד כמה שעות אח"כ עדיין ניסיתי לארגן את המידע בטבלת הבעד ונגד כל מקום, אבל לקראת ערב, נפלה ההכרעה לטובת המקום הראשון. היחס החם והלבבי הוא שחשוב לי ועל זה אני הולכת.
ביני לבין עצמי ציינתי שהמקום השני אכן מקצועי לעילא ולעילא, אך העדר היחס האישי, וגם המטען הרגשי שנלווה לביקורים במקום הזה מילדותי… הם לא משהו שייקל עלי את ההתמודדות. חשתי שהמקום הזה שייך לעבר שלי, ונוגע לי בנקודה רגישה מידי. שחזרתי לשם, ממש יכולתי לראות אותי יושבת בחדר ההמתנה עם אימא שלי, אימא שלי האהובה שאיננה עוד. המקום השני, מאפשר לי לצאת לדרך החדשה בלי המטען המכאיב.
בחוץ החשיך. הדלקתי, כהרגלי מידי יום שישי מאז שאמא נפטרה, נר נשמה לזכרה.
בלב פנימה, ועם דמעה בזווית העין, סיפרתי לה שחזרתי לשם לבקר. היה קשה לי. מסרו לך ד"ש…ואלוהים.. כלום לא השתנה שם! אותה רצפה שחורה מרוטת ניגובים, אותן שתי פקידות, אותם שירותים… רק מכונת המספרים…לקחתי מספר וחיכיתי לתורי. אם את היית היום בחיים, ומלווה אותי לשם, המכונה היתה יכולה לחכות למישהו אחר. את בוודאי היית ניגשת ישר לפקידה ושואלת אותה מה נשמע, מצליחה להמס את ליבה בחיוך הנשמה שלך, ותוך שתי דקות מעבירה אותי את התור כולו ישר לבדיקה, כמו שתמיד עשית..
אבל את כבר לא פה, והפקידות לא הסתכלו עליי…אפילו לא זכרו..וסתם התבאסתי לשהות שם בלעדייך..
אני אוהבת אותך אמא יקרה שלי, ויודעת שמלמעלה, את שומרת על צעדיי ונותנת את ברכת הדרך לכל החלטה שלא אקבל, בלי שום תנאי, כמו שעשית תמיד, ובידיעה הזאת, אני ממשיכה הלאה, מחוזקת.
יהי זכרך ברוך!
