שתל ראשון – 7.10.2008

פורסם על-ידי בתאריך .

מיפוי רביעי ואימון שמיעה שלישי

"חררררררררחחחחחחררררררחחחחחחח………. ככה זה היה נשמע הרעש שהיה ברקע כל השבוע", סיפרתי לצוות המיפוי שלי. יומיים אחרי המיפוי האחרון בשבוע שעבר, התחלתי לשמוע את הרעש המוזר הזה לאורך כל היום. חששתי שאולי משהו לא בסדר בשתל שלי, שאולי יש בו תקלה. תרגיעו בבקשה?

וחוץ מזה, שמעתי הרבה פחות טוב מאשר אחרי המיפוי שקדם לו. במיפוי שקדם לו, התלוננתי ששומעת אנשים שורקים את ה-ש', וכן על צלילים בתדרים גבוהים ששיגעו אותי. היה לי חזק מידי, ולא יכולתי להנמיך את העוצמה. אז במיפוי הקודם, עשו לי בדיקת שמיעה, ועברו את כל 16 האלקטרודות של השתל, אחת אחת, ובדקו איפה הרגישות. בשתיים שלוש מהן, הורידו עוצמה. הרגישות אכן פחתה, אבל המחיר לא השתלם – שמעתי הרבה פחות טוב, והבנת הדיבור שלי ירדה.

"אני מעדיפה לחזור למפות הקודמות", אמרתי הפעם.

צוות המיפוי שלי בדק קודם כל את תקינות השתל, לוודא שהרעש איננו מעיד על תקלה טכנית כלשהיא. השבח לאל, הכל היה בסדר. לאחר מכן, הכינו לי שלוש מפות חדשות, המבוססות על המפה הקודמת שהרגשתי איתה הכי טוב. שתיים מהן ללא אפשרות להשתמש בגלגל הווליום, כלומר, אין אפשרות להחליש או להגביר עוצמה אלא יש עוצמה קבועה. ומפה אחת עם אפשרות להשתמש בגלגל הווליום. המפה הזו תשמש אותי למקרה שאתעייף וארצה להחליש עוצמה לפי הצורך שלי או דווקא להגביר עוצמה מעבר לזו של שתי המפות האחרות.

מצויין. המיפוי הפעם היה טוב ויצאתי מאוד מרוצה.

התעניינתי לגבי התאמת השתל לשמיעה בטלפון.

יש שתי אפשרויות: האחת לשמוע ככה במצב רגיל עם המיקרופון הרגיל, אבל אז שומעים את הרעשים ברקע. השניה היא להשתמש ב- TMIC, במיקרופון מיוחד לצורך העניין, שמאפשר לשמוע את השיחה בטלפון תוך ש"מנקה"/"מוחק" את הרעשים בסביבה, מה שמשפר את הבנת הנשמע. בשימוש ב TMIC אין אפשרות לשמוע שום דבר פרט לקול בטלפון.

"צריך להכין לך תכנית לאפשרות הזו" נאמר לי על ידי צוות המיפוי. "אבל זה עוד מוקדם מידי בשבילך לשמוע בטלפון. למה את ממהרת?, לאן את רצה?, חכי עם זה קצת בבקשה"

"אבל אני כבר שומעת בטלפון ומבינה לא רע. אני מצליחה לשמוע בטלפון נייד במצב רמקול" הודעתי.

"זה יפה מאוד, אבל תחכי קצת בבקשה. בואי תתרגלי למפות שלך, ואולי בחודש הקרוב נחשוב על תכנית בשביל הטלפון".

"נו טוב שיהיה"

חיבקתי את הבנות ויצאתי לאימון שמיעה עם מרים.

שהגעתי אליה, התבקשתי להמתין כמה דקות. עליה לסיים משהו דחוף.

"אין בעיה, אני מחכה בסבלנות".

לי יש סבלנות תגידו?….

אז תיכף שלפתי את הטלפון הנייד שלי.

"סאעמק" , אמרתי לעצמי.

"כמו שאמא שלי היתה אומרת: "אפשר בעוד שבוע, אפשר בעוד שנתיים, ואפשר היום, אפשר גם עכשיו. אז למה לא לנסות עכשיו??, מה כבר יקרה? מקסימום לא יילך?…."

זפזפתי על רשימת החברות ובחרתי לנסות את אחת החברות הטובות שלי.

התקשרתי.

פיפ, פייייייפ, פיפ פיייייייפ…..

"כן?"

"בוקר טוב יקירתי!, זו איריס".

"מי?"

"מה זה מי?, זו איריס!"

"איזו איריס?"

"איריס.. נו כמה איריס כבר את מכירה?"

"אהה?…." (הרגשתי שלא בטוחה או לא מאמינה)……..

"מההההה?"

"כן, כן, זו אני…"

"וואהווו, אני מתרגשת כל כך"….

נו שוב הסמטוחה הרגילה: היא התרגשה נורא שאני שומעת אותה, ואני התרגשתי מזה שהיא התרגשה, והדמעות ככה בגרון והשמחה הענקית בלב של שתינו.

אז מי אמר שמוקדם מידי?

לא אני.

אני שומעת בטלפון! ועכשיו!

גם אם זה רק בנייד במצב רמקול, ובקושי בטלפון רגיל!

חייגתי לעוד שתי חברות. אצל אחת, נשמעה ההודעה: "השיחה הועברה למענה קולי". בנסיבות אחרות, זה בטח היה מעצבן נורא, אבל אני הייתי ככה מאושרת, כי זה אומר שאני בהחלט מבינה שלא עונים לי, וגם זה חשוב, נכון? השנייה, ענתה מיד, אבל אמרה שהיא ממש לא יכולה לענות כרגע, ותתקשר מאוחר יותר. בנסיבות אחרות, זה עלול לעצבן, להעליב או משהו אחר, אבל עכשיו, זה סתם עשה לי נחמד בלב, כי הבנתי שאי אפשר לדבר כרגע ולא התחלתי לדבר כמו מטומטמת על מנת לגלות אחרי כמה דקות שאין איש מצידו השני של הקו וכל מה שאמרתי נאמר לאפרכסת ריקה… מה שקרה לי כמה פעמים בשנה שלפני הניתוח, כאשר השמיעה שלי כבר יהדרדרה כל כך שבקושי רב שמעתי בטלפון ובכל זאת התעקשתי לנהל שיחות עם חברות….

מרים, קלינאית התקשורת, פתחה את הדלת.

"נו, גמרת לדבר בטלפון?, אפשר להתחיל את האימון?"

ואני מחייכת מאוזן לאוזן יחד איתה.

"את רואה מרים?, אמרו לי מוקדם מידי לשמוע בטלפון, ואוזנייך השומעות שדיברתי בו, נכון?"

"כן, שמעתי אותך מבפנים מדברת"

"אחלה. בואי נתחיל"

"טוב. היום אני אתחיל עם בדיקה קצרה ככה של הצלילים"

והיא משמיעה לי צלילים שפיה מכוסה כדי שלא אוכל לקרוא שפתיים. לוודא שאני קולטת משמיעה בלבד.

"אה, אי, מ, או, ש, ס, מ"

ואני חוזרת אחריה. למעט טעות אחת, עם הצליל "מ", שמעתי נפלא.

"עכשיו אספר לך סיפור, ואת תצטרכי לחזור על כל משפט ששמעת".

מרים מכסה שוב את פיה ומתחילה לספר.

אהה… סיפור על שודד בנק שלומיאל. על שוד שלא הצליח.

איזה יופי של קלינאית תקשורת!, יצירתית! בחיי משהו זאתי.

הלך מצויין. נכון שפה ושם נתקעתי במילה מסויימת או בקטע משפט, ואז מרים הקריאה שוב ושוב, עד שפענחתי או אם לא עזר, גילתה לי מהי, אבל בסה"כ את הרוב המוחץ הבנתי נהדר.

מתחוור שקשה לי במילים חד-הברתיות כמו שי, סיר, או במילים שיש בהן רצף צלילים ללא תנועה ביניהם, כמו: קורנפלקס, דיסק, מיקס, דרישה..

אני אתרגל בבית.

"עכשיו נתרגל שמיעת מוסיקה. אני אשמיע לך קטעי מוזיקה שונים, ואת צריכה להגיד לי : האם מוזיקה או שיר, זמר או זמרת, האם יש יותר מזמר אחד, האם מוזיקה קצבית או רגועה, האם מזהה סגנון?, האם מזהה את השפה שבה מושר השיר?, אילו כלים מוזיקליים נשמעים, או כל דבר אחר שאת יכולה להגיד".

מרים מתחילה להשמיע את הקטעים השונים. זו חוויה מאתגרת ומעניינת. אני מפעילה ריכוז מלא ככל האפשר.

שמרים השמיעה קטע של מוזיקה אופראית מודרנית, בהתחלה שמעתי רק את המוזיקה, אחרי דקה נוספת, פתאום הבחנתי בקול. נשאלתי האם זמר או זמרת?,"זו אישה" השבתי. מרים ביקשה שאמשיך להקשיב, פתאום אני מבחינה שיש גם קול גברי. עבה.

"אהה, יש גם זמר גבר", אמרתי. "ויש פה נראה לי דואט, פעם האישה, ואיזה קול חזק יש לה, ופעם הגבר, נראה לי מרים, שזו מוזיקה תיאטרלית"

מרים מהנהנת במבט של "את מתקרבת, מתחמם, מתחמם"

"אהההה, זו אופרה!" אני אומרת

"נכון!!!. זו אופרה איטלקית מודרנית. יש כאן זמרת ומקהלת גברים. יופי כל הכבוד. נמשיך הלאה"

היא השמיעה לי קטעים של מוזיקת קאנטרי, מוזיקת עם אירית,  אלו היו קשים לי. שמעתי אבל לא ידעתי להגיד מה שומעת בדיוק.

ואז קטע חדש – ואני מזהה שזהו שיר בעברית, של זמרת אישה. "משהו מודרני ככה. אני אומרת, "אבל מי זו?

נשמעת זוועה. כמו טראומה לשומעים מתחילים…"

מרים צוחקת.

"נו, אז מי זו?" אני שואלת.

"אהה.. זו שרית חדד"

…………………………אוי ואבוי…אחת הזמרות הכי אהודות…לא נעים…מתנצלת שריתי, אבל את נשמעת ממש נורא יקירה… אולי בעוד כמה חודשים?….

מרים משמיעה קטע אחרון.

אני מזהה – "שיר עברי, של זמרת אישה. הפעם נשמע רך ככה וכמו שיר א"י, שיר מולדת" אני אומרת למרים.

"יפה מאוד. כן באמת שיר כזה. האם יכולה לזהות איזה שיר זה?"

אני מקשיבה. לא מבינה מילים. לא מזהה את השיר.

"מרים", אני אומרת לה, "אני אמנם גדלתי בהתיישבות העובדת, על ערבי שירה בציבור בלי רחמים, אבל את יודעת, אף פעם לא שמעתי ולא הבנתי שירים…"

"זה בסדר. את תשמעי עם הזמן."

"בעצם נזכרתי מרים, את השיר "שושנה שושנה" אני בטח אזהה.

"נו טוב זה נורא ישן. יש הרבה יותר חדשים".

חברים… בינינו נראה לי שדווקא הקטע הזה לא ממש יחסר לי .. .שירי א"י…אולי זה קשור לרוויה מכל הקטע של ההתיישבות העובדת ופעילויות השוה"צ…אני כבר עכבר עיר. השארתי מאחורי את עכבר הכפר…

האימון הסתיים בשביעות רצון מלאה. אנחנו נפרדות לשלום.

אני מרגישה מותתתתשששת!

חוג מיפוי וחוג מוזיקה ובין לבין אפילו הספקתי לשדוד בנק ולהעשיר את חשבון הבנק של חברת הסלולרי שלי, בהחלט בוקר עמוס.

באוטובוס חזרה העייפות מכריעה אותי ואני מנמנמת.

פתאום אני שומעת קול של גבר אומר: "משה!, עד לבית משפט השלום בתל אביב זה הגיע!", ומיד אחרי זה קול צווחני של אישה: "את לא מאמינה, דפקו לי משמרת ערב!"

אני פוקחת עיניים, ומחפשת את מקור הקולות.

בצד השני של האוטובוס, במרחק שלושה ספסלים ממני, יושב גבר מבוגר, עארס, צועק בנייד חמס על רשויות החוק. מטרטרים אותו לבית המשפט…בספסל שלפניו יושבת בחורה צעירה, בסביבות גיל העשרים, ומספרת למישהו בנייד איך מנצלים אותה בעבודה הזמנית שלה…

???? מה?

אני שומעת את זה!וואהו.

אני בהלם משולב. מצד אחד ששמעתי מה ששמעתי, ומצד שני – מה יכול להיות שאנשים ככה מדברים בקול רם וכל האוטובוס שומע אותם, או שזו האוזן הביונית שלי בלבד קולטת אותם?…

אני מביטה באנשים סביבם. נראים אדישים.

הם שומעים מה שהם אמרו או לא?

אולי לא אכפת להם?

אולי לא מקשיבים?

אני לא יודעת.

אבל מה זה הסיפורים האלה קבל עם ועדה? מה כל עם ישראל צריך לשמוע אותם?

נראה לי ככה אני צריכה להגיד לעצמי:  "בוקר טוב, זאת ישראל!"

אני מגיעה הביתה.

מכניסה את הדיסק של השיר שלי "כל מה שתרצי" ובודקת איך שומעת אותו בהשוואה לשבוע שעבר.

נפלא! שיפור משמעותי מאוד. הצלחתי לשמוע את השיר כולו מהתחלה ועד הסוף בלי להזדקק לטקסט הכתוב של השיר. זיהיתי כל מילה במקומה.

אני הולכת לעבודה עם אושר בלב.

בערב, שפוכה עייפה וגמורה, אני לא מוותרת לעצמי.

חברה טובה שלי הזמינה אותי למפגש של קהילת יזמות חברתית מקפה דה מרקר. אף פעם לא מתתי על מפגשים קבוצתיים. לא הבנתי מילה. הרגשתי לגמרי מחוץ למשחק. אבל הפעם החלטתי שאני הולכת. לא מוותרת.

היה ערב… מה אני אגיד לכם? פשוט חוויה! למרות שהייתי עייפה הבנתי כל מילה שנאמרה! ובניגוד להרגלי במפגשים כאלה, לא ישבתי מהצד מנסה לקלוט שביבי מילים, אלא אפילו לקחתי חלק פעיל ביותר בשיחה!!!הרגשתי פעם ראשונה מזה שנים שאני חלק במשחק! היתה לי שליטה נפלאה במהלך העניינים לאורך כל הערב. קשה לתאר את השמחה שחשתי. לא הפסקתי לחייך כל הערב.

את רוב האנשים שלקחו חלק באותו מפגש לא הכרתי כלל, מצב שבד"כ לכשלעצמו היה גורם לי חוסר חשק לקחת חלק במפגש, אבל הפעם, זה הכפיל את התענוג. שמעתי והבנתי בערב אחד מספר גדול של קולות חדשים לי לגמרי.

המפגש הזה היה לחוויה מתקנת לאינספור חוויות מתסכלות של מפגשים חברתיים מרובי משתתפים שחוויתי עד היום. חזרתי הביתה כל כך שמחה ומאושרת, שלמרות השעה המאוחרת התקשיתי להרדם.

"אני כל כך מאושרת" אמרתי לאיש שלי. "כל כך מאושרת שאין לך מושג. זו הרגשה מדהימה להיות חלק מקבוצה!"

למחרת קמתי ליום כיפור.

קיבלתי מספר סמסים מחברים שביקשו סליחה ואיחלו גמר חתימה טובה.

נכנסתי לקפה לבדוק מה חדש, והוצפתי בפוסטים של חברים על סליחה.

והרגיש לי שאני לא מצליחה להתחבר לאווירה הזו של הסליחות.

הימים ימי סליחות, ואני מוצפת ברגשות מסוג אחר לגמרי…

אני מאושרת כל כך, שמחה, מרגישה מעין לידה מחדש.עזבתי את הספסל וחזרתי למשחק!

כל הבוקר הרהרתי בנפלאות הבריאה. הודיתי בליבי על המתנה הנפלאה הזו שקיבלתי לשנה החדשה.

הסתובבתי עם חיוך בלב וחיוך על הפנים.

אז מבקשת סליחה… אני פשוט…מרגישה תודה!

תגובות

פורסם ב-