שתל ראשון – 8.4.2008 – עוד פוסט
פורסם על-ידי בתאריך .בליינד דייט עם "שטעלך"
למי שלא ביקר בפוסט הקודם – "שטעלך"=שתל קוכליארי.
בשנת 2001, שמעתי לראשונה על ה"חיה" הזו.
לאחר בדיקת שמיעה שהראתה ירידה ניכרת בשמיעה שלי לאחר לידה, ואי הפקת תועלת מרובה ממכשירי השמיעה שלי, המליצה קלינאית התקשורת על "שטעלך".
"מה זה?" שאלתי את קלינאית התקשורת שלי.
ממה שאמרה, לא קלטתי שום דבר פרט לעובדה ש "מחדירים את זה לתוך הגולגולת" .
ישר תייקתי במוחי את המידע תחת התיקיה שעליה מודבקת תמונת גולגולת עם עצמות מוצלבות (סמל "סכנת מוות" המופיע באזהרה על-גבי תרופות ומיני חומרים העלולים להיות מסוכנים בשימוש לא נכון) ולא יספתי.
בשנת 2003, לאחר לידת ביתי השניה, חזרה הסצנה על עצמה. כבפגישה הראשונה, סירבתי להקדיש מחשבה נוספת לנושא. למרות הקביעה הנחרצת של קלינאית התקשורת כי אינני מפיקה תועלת מרובה ממכשירי השמיעה כבעבר ולכן עלי לשקול שתל, הרגשתי שאני עדיין מסופקת מאופן תפקודי עם מכשירי השמיעה ולא נואשת עד כדי כך.
באפריל 2008 מצאתי את עצמי פתאום "עם המכנסיים למטה", בשיאה של הדרדרות מצבי השמיעתי. התחוור לי שאני כמעט ולא יכולה יותר להשתמש במכשירי השמיעה!
נותרתי עם קריאת שפתיים ככלי התקשורת העיקרי שלי עם הסביבה. הבנתי שלא רק הכינרת הגיעה מתחת לקו האדום, אלא גם אני… ואין ברירה אחרת אלא ללכת על "שטעלך".
שלפתי את התיקיה של שטעלך מן הארכיון, ונשפתי על האבק שכיסה אותה. הגולגולת צחקה עלי. "רעה אחת" אמרתי לה."לא יעזור לך עכשיו,אני הולכת לכסח אותך!"
הסתכלתי בתוך התיקיה.
פרט לגיבוב של פיסות מידע חלקיות ולא מאושרות פורמלית, לא היה בה הרבה.
החלטתי שאני מנצלת את כישוריי כמידענית ומתחילה ללמוד את הנושא כמו שצריך.
בימים הבאים, השקעתי את כל מרצי בליקוט כל פיסה של מידע בנושא, ארגון המידע ועריכתו.
הצקתי בשאלות מכל סוג וצבע לברי-סמכא בתחום במיני פורומים בנושא שטעלך, הבעתי את חששותיי, ספקותיי והגיגי באשר לו, ומן התשובות שקיבלתי, יחד עם פיסות המידע שליקטתי, יצרתי קולאז' אינפורמטיבי המתאים לצרכיי.
בתחילת מרץ 2008, ישבתי עם אחת מחברותיי הטובות ביותר בבית קפה שכונתי.
סיפרתי לה אודות מצבי והתלבטותי באשר לשתל. את השיחה סיכמתי במשפט "תחושת הבטן שלי אומרת לא לשתל". החברה הביעה תמיכה בלתי מסוייגת בהחלטתי.
למחרת אותה פגישה, יצרתי קשר ראשוני עם מרכז ההשתלה וקבעתי תור לבדיקה הראשונה.
לאחר מכן הרמתי טלפון לאותה חברה, והודיתי לה. אמרתי לה שדווקא השיחה הזו, גרמה לי לראות נכוחה את מצבי, כמו שיקוף רנטגן, ודירבנה אותי לעשות את הצעד הראשון בתהליך.
מאותו רגע בו קיבלתי את ההחלטה, הרגשתי כאילו נגולה לה אבן כבדה מעל ליבי.
בימים הבאים, הלכה חשרת העבים והתפוגגה. השמש חזרה לזרוח ממעל. ידעתי שעוד מחכה לי דרך ארוכה, אך שאבן הנגף הראשונה הוסרה.
