שתל ראשון – 9.12.2008
פורסם על-ידי בתאריך .לא הכל ורוד… כן, אי אפשר הרי שיהיה ורוד כל הזמן, נכון?…
בשבת התחלתי להרגיש כאבים באזור השתל, ליתר דיוק באזור המגנט.
נלחצתי. מה זה?…
במרכז ההשתלה יידעו אותי מראש שאם אחוש אי נוחות, רגישות, לחץ, כאב באזור השתל, יש לבוא להיבדק מייד ולא להזניח.
ביום ראשון צלצלתי למרכז ההשתלה שלי בשניידר. ענתה לי טלי.
"טלי נט"לי" אני קוראת לה. היא ממש ה"הקו החם" שלי שמה. תמיד שצצה לי פתאום שאלה מציקה ודחופה, ("אני רק שאלה דחופה ואין את מי לשאול"…), היא תמיד שמה בשביל לענות לי עליה. כפרה עליה, נשמה טובה שכמותה!.
תיארתי לה את הבעיה.
וטלי נט"לי עונה לי מיד בקול כזה שמיד הוציא ממני את כל הלחץ ואיוורר אותי מהמתח:
"ייתכן שהכאבים מקורם בשינויי מזג האוויר והיובש הקיצוני. העור נמתח, והרקמה שמתחתיו מצולקת, עדיין בטראומה מהניתוח, והיא מגיבה להימתחות העור. בינתיים קחי פד גזה, ושימי בין המגנט לעור"
"אהה, טוב לדעת, תודה" עניתי לה.
"אבל את צריכה לבוא מיד להבדק. לא להזניח"
"ברור" אני עונה לה.
אבל מתחוור שהיום הרופאים שם עסוקים במשהו חשוב. מנתחים חברה טובה שלי. אז אני מחליטה להגיע למחרת.
למחרת, בבוקר יום שני, התייצבתי במרכז ההשתלה.
קבלת הפנים החמה האופיינית למקום: מה שלומך? ושפע חיוכים…חיבוקים עם הסלב.
ואין בעיה. סידרו מיד תור לד"ר בולר.
המתנתי קצת בתור. הספקתי עוד למלא שאלון למחקר על הקשר בין הנקה לקשיי קשב וריכוז…שיהיה.
ד"ר בולר, היא רופאה מדהימה. נחמדה משו!
בחנה ומיששה את האיזור הכואב והחליטה לשלוח אותי לעשות צילום רנטגן.
נבהלתי.
"למה? משהו לא בסדר דוקטור?"
"מה את נבהלת?", חייכה, "יאללה לכי לעשות צילום ותחזרי, ובבקשה אל תילחצי, טוב?"
"טוב, טוב…" עניתי וטסתי מיד לרנטגן בקומה שנייה.
עשו לי צילום. חזרתי מיד לד"ר בולר.
הצילום, התברר, לא היה טוב. לא צילמו את האזור שביקשה..שלחה אותי שוב לצילום. הלכתי וחזרתי שלוש פעמים עד שצילמו מה שצריך…
בפעם השלישית ד"ר בולר קבלה על הסחבת והשלומיאליות הזו והתקשרה לרנטגן והסבירה להם מה בדיוק צריך לראות בצילום.
שחזרתי אליה בפעם הרביעית, עם הצילום הנדרש, מותשת מהריצות (נראה לי השלתי איזה קילו מהן), התנחמתי בכך שהצילום מראה שבפנים הכל בסדר. אין דלקת, והמגנט הפנימי לא זז ממקומו, לא הלך "לטייל" לו לאנשהו בלי רשות.
נאנחתי לרווחה.
אז מה עושים?
ד"ר בולר הסבירה שיש להחליש את המגנט החיצוני. כנראה שארבעה חודשים אחרי הניתוח, שהבצקת ירדה והעור נהיה דק יותר, המגנט חזק מידי.
"אבל ד"ר בולר", אני אומרת לה, עכשיו יש לי את המגנט הכי חלש, מס' 1".
"את הולכת למיקי ושהיא תתקשר לחברה, שימצאו אחד עוד יותר חלש. יש סטיות מהתקן".
נכון… אני סטית תקן… כבר הבנתי.. חחחחחחחח
"אוקי דוקטור, וגם נשים לך ספוגית מניעה".
"רגע.. מההה אמרת?" שואלת את ד"ר בולר.
"אני שמה לך עכשיו ספוגית מניעה", היא משיבה.
והיא לקחה מן כיסוי שחרחר קטן וכיסתה את המגנט החיצוני.
"וואי דוקטור… לא ידעתי שגם למעלה צריך אמצעי מניעה…" אני אומרת.
הצחוקים לא איחרו לבוא…
זהו סיימתי שמה. ביקשה שאם הכאבים ימשיכו, לחזור לביקורת בעוד יומיים.
נשלחתי מיד למיקי להחליף מגנט.
לא היה מגנט מתאים. הוזמן מהחברה.
בינתיים מיקי העשירה את השכלתי בנושא.
"ייתכן שהכאבים מקורם ביחידת הראש. אולי משהו נפגם באלקטרוניקה שלה. למדנו את זה מניסוי ותעייה עם אחת המושתלות שהתלוננה על כאבים באזור המגנט במשך המון זמן. חיפשנו וחיפשנו מה הסיבה, עד שבסוף עלינו על הסיבה האפשרית הזו, וברגע שהחלפנו לה את יחידת השידור, נגמרו הכאבים.."
"סגור. אני אנסה גם את האפשרות הזו במידה שהכאבים ימשיכו".
כמו שאומרים.. אין חכם כבעל הניסיון.
הודיתי למיקי מקרב לב על המידע החשוב.
בינתיים…כבר הגיעה השעה אחת בצהריים…
ביליתי שמה מתשע בבוקר עד אחת בצהרים. מכל הריצות, גם הלך קילו, וגם הכאבים התעייפו להם… נעלמו.
חזרתי הביתה גמורה מעייפות, אבל לכאוב, כבר לא כאב לי יותר.
מודה ומתוודה, שהתחיל לכאוב לי באזור השתל, התחיל קצת להתערער לי הביטחון לגבי הרצון שלי בשתל שני.
פתאום חשבתי על התלות הרפואית והטכנולוגית לכל החיים הכרוכה בשתל, ונרתעתי. זו חתונה קתולית, עד סוף החיים. ישנם סיכונים שונים הכרוכים בשתל… אבל במשך היום נרגעתי ועבר לי. בסופו של דבר, השיפור העצום שחולל השתל באיכות חיי, שווה את המחיר. וממילא, אני כבר תלויה, הרי יש לי שתל אחד בתוך הראש…
חזרתי הביתה עם מזכרת נאה מהטיול: צילום רנטגן שבו רואים את החלקים הפנימיים של השתל שלי.
בערב הראיתי לבנות ולאיש שלי את הצילום.
הקטנה בחנה את הצילום כמו איזה סטאז'רית לרפואה: "הנה כאן המגנט, וכאן השבב, וסיכמה: וואי, לאימא באמת יש חתיכת משהו בתוך הראש"….
ואני חשבתי לעצמי איך ייראה צילום שלי שיהיו בו שני שתלים… מה הקטנה שלי תגיד אז?
אולי: "הנה כאן מגנט, וכאן השבב, והנה כאן עוד מגנט ועוד שבב ותסכם: וואי, עכשיו לאמא באמת יש ראש משו-משו!"….
