שתל ראשון – 9.9.2008 – החיבור
פורסם על-ידי בתאריך .הגיע היום הגדול – יום החיבור לשתל. היום שבו השתל הקוכליארי מתחיל לעבוד! ובעברית פשוטה: מתחילה לשמוע!
יום שלישי, ה-9 לספטמבר 2008. חודש פחות יום מאז נותחתי.
קדמה לחיבור בדיקה של האוזן המושתלת אצל המנתח, ד"ר אייל רווה.
שאל מה נשמע. בדק את האוזן, מצא שעווה.
"מה?… שעווה? בחיים לא הייתה לי שעווה באוזן..דווקא עכשיו שהאוזן פתוחה ומאווררת…"
ניקה את השעווה. לא כואב אבל גם לא הכי נעים…
הטיזרית שבי צוחקת לעצמה ולוחשת: מה יעזור לך תעלת שמע נקיה משעווה, ממילא לא תשמעי לחישות באוזן עם השתל, אלא רק אם יהיו מכוונות לכיוון המיקרופון …. אבל נו מילא שיהיה נקי, תמיד טוב…"
שיהיה בהצלחה ואבוא לבדוק", איחל ד"ר רווה.
"בטח יהיה בהצלחה", אמרתי לו. לחצנו ידיים ונפרדנו לשלום.
ועכשיו קדימה לחדר המיפוי. להתחבר לשתל. כמה זמן חיכיתי לרגע הזה….
אינספור פעמים, כבר מתחילת תהליך ההכנה לניתוח השתל הקוכליארי, הכינו אותי להגיע לרגע הזה בלי ציפיות "כדי למנוע אכזבות".
"תשמעי צפצופים, חריקות, רעשים. הרבה רעשים. זהו. המוח עדיין לא יודע/לא רגיל לשמוע בדרך הזו, הוא צריך ללמוד לפענח את המסרים. וזה עשוי לקחת הרבה זמן, אפילו חודשים ואת חייבת להאזר בהמון סבלנות.." ככה אמרו, חזור ואמור עד לעייפה.
טוב. אז כלפי חוץ הגעתי לחיבור בלי ציפיות. ציפיות יש רק אצלי בבית, מכותנה 100% רכות ומלטפות. להניח עליהן את הראש ולהירדם בכיף תוך שתי שניות… אבל האמת היא, שבתוך תוכי, עמוק בפנים, ידעתי שאצלי יהיה שונה. נקודה. איך, למה? – ככה. פשוט ידעתי וזהו.
האיש שלי אלכס בא איתי. נשמה. הרגשתי שאוהב ודואג לי גם אם בשקט האופייני לו כל כך, בלי מילה.
נכנסנו לחדר של צוות המיפוי במכון ההשתלה בשניידר. צוות המיפוי שלי – מיקי אפרתי ודיתה יונה, חיכו לי עם חיוך ענק (אולי מתכוננות לזכייה חוזרת באולימפיאדת הסמיילי הבאה של המחלקה…), נרגשות לא פחות מאיתנו.
"מתרגשת?" שאלו
"אני?, לא, לא.. אמרתן לי לבוא בלי ציפיות נכון?, אז השארתי אותן בבית, 100% כותנה.."
"שנתחיל?"
"יאללה!, מתחילים!"
הרכיבו לי את מעבד הדיבור עם טבעת המשדר – החלקים החיצוניים של השתל. "קליק" המגנטים נצמדו מיד זה לזה. המגנט שבטבעת המשדר לזה שטמון בתוך ראשי.
"הי מיקי", אמרתי, "תגידי, קראת בבלוג שלי על הניסוי הקטנצ'יק שלי עם המגנט על המקרר?, אז ידעתי שלפחות בקטע של המגנט לא יהיו בעיות.."
מיקי צחקה, גם אלכס והם החליפו כמה מילים על האישה השרוטה שלו, אבל אחרי הצחוק באה אזהרה שלא לנסות שוב, באמת.. יכול לגרום נזק. בכלל עדיף בלי משחקים.
"נו טוב מיקי, אמרתי, אבל את יודעת שהייתי חייבת לנסות, לא יכולתי להתאפק …"
ועכשיו, חיברו את המעבד לתכנת המיפוי של אדוונס ביוניקס, החברה שבשתל שלהם בחרתי.
"מוכנה?"
"כן, יאללה!"
ואז……
"יו! מה זה???"
התחלתי לשמוע מיני צפצופים ורעשים כמו בבדיקות שמיעה שנשמעו ככה:
טו=טוטוטטטטטוווווווווווו-טו-טוטוווווווווווווווו
או ככה:
פקפפק פפקפקפק פפקפפקפקק פקפפקקקק
או כמו גלים קצרים וארוכים:
ווווווווווואוווווו אוווווווווווו, או, אוו, אוווווו, אוווווווווו, או, אוווו
במשך כעשרים דקות חזרו והשמיעו לי אותם ולאורך כל הבדיקה אמרו: את מגיבה נפלא, מתקדמת במהירות….ואני שומעת יופי את הרעשים. בהחלט יופי. עד לפה – הכל כמו בתחזית מזג החיבור.
בהחלט רועש, בהחלט מצפצף, בהחלט שורק…ואז דיתה אומרת: "עכשיו, אני אסתיר פי בכף ידי, ורוצה שתאמרי לי כמה פעמים אמרתי "הא".
"אההה, בלי קריאת שפתיים?!, טוב… תתחילי!"
איזה יופי! – אף פספוס!
"ועכשיו, תגידי אם אמרתי "אה" קצר או ארוך ("אהההההה").
איזה יופי – לגמרי הבנתי!
כלפי חוץ שמרתי על התרגשות מתונה בהחלט, וחייכתי שמיקי ודיתה התלהבו, אבל בפנים הרגשתי איך הילדה הקטנה שבי, מתקשה לשמור על איפוק ומתחילה לצעוק: אמרתי לכן???!!!!?" אמרתי לכן שאני אשמע, נכון?, והנה., זה קורה!!!!!! יווווו!, בלי לקרוא שפתיים, שמעתי והבנתי!!!!!
בחלק השני של הבדיקה, המשיכו להשמיע לי את הצפצופים, החריקות ושריקות העדרים… נצאה אל המרעה…ובמקביל הכינו לי שלוש מפות (תכניות) שכרגע נבדלות זו מזו בעוצמת השמיעה. 1 – חלשה, 2- בינונית, 3 – חזקה. הנחו אותי שאתחיל להשתמש בתכנית אחת, החלשה, ושאתרגל אליה, אעלה לחזקה יותר.
אני מהנהנת. ילדה טובה…
הבדיקה נמשכת, השתל מחובר למחשב, לתכנת המיפוי, ומזרים נתונים בלי הפסקה.
"ועכשיו", אומרת מיקי, "נעבור על המזוודה של השתל ונבדוק שכל החלקים נמצאים בה והכל בסדר"
והיא שולפת לי מזוודה….חביבי, איזו מזוודה! מעוצבת עם צילום משגע שעושה לך הרגשה שאתה פותח אותה ומוצא בתוכה כרטיס טיסה לקאריביים… נשבעת לכם!.
אני אומרת: "מיקי, אני כבר רואה את הכרטיס לקאריביים שמצורף אליה.. אחלה אל מאן הזה! (הבעלים של אדוונס ביוניקס, מולטימיליונר), ידעתי באיזו חברה לבחור…"
מיקי, דיתה ואלכס צוחקים. באמת אחלה בדיחה. למה בדיחה? דווקא רעיון לא רע לקידום המכירות לשתלים של אדוונס ביוניקס…להגריל מידי פעם כרטיס לקריביים בין המושתלים של אדוונס ביוניקס. בתור התחלה גילה, אני מקבלת כרטיס ראשונה בגלל שהרעיון שלי, נכון?
טוב…מיקי עוברת על תכולת המזוודה, בודקת שכל החלקים נמצאים בה: סוללות נטענות, יחידת ראש רזרבית, מטען לסוללות……..הכל בסדר. צריך רק עוד להשלים משהו קטן. בשבוע הבא יגיע החלק החסר. ולאורך כל הבדיקה, אני מחוברת למחשב ומשמיעים לי את הקולות. מעייף…והנה זהו. הסתיים החיבור. דיתה מנתקת את המעבד מהמחשב ומחברת לו סוללה נטענת. דיתה ומיקי מרוצות מאוד מהתגובה לשתל. אני התנהגתי יפה לארוסי החדש. וגם הוא השתדל יפה מאוד.
אני משוחררת לעוף מהחדר ולשמוע…
בשבוע הבא – עלי לחזור למיפוי נוסף. מתחבקים, איחולי בהצלחה ויאללה – אאוט מהחממה לעולם האמיתי שבחוץ.
בחוץ חם נורא.
"את רעבה, רוצה לאכול משהו?" שואל האיש שלי.
"כן עונה לו, רעיון לא רע" ו……..ר ג ע !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
"מה אמרת?"
מה?
לא יכול להיות…רגע….
אני בודקת.. מכשיר השמיעה באוזן החזקה שלי (הלא מושתלת) מכובה!!!!!!!!!!
כלומר – אני שמעתי אותך אלכס!!!!!!!!!!!!!! שמעתי אותך עם השתל!!!!!!!!!!!!
אני נעצרת באמצע הדרך.
אני בה-ל-ם !!!!!!!!!!!! שמעתי!!!!!!!! שמעתי אותך!!!!! שמעתי עם האוזן שלא שמעתי בה כלום כמעט כל חיי!!! עם האוזן שכל השנים האלו יכולתי רק להבחין בעזרתה אם שומעת קול או לא וזהו.
יוווווווו !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
אני פתאום מבינה שאני שומעת עם השתל כמו האוזן החזקה שלי!!!!!! ואני שומעת את הקול חלק, בלי שום רעשים ברקע!!!
וטראח! הדמעות מיד הגיעו. התחלתי לבכות מרוב התרגשות.
האיש שלי, נסער ומתחיל לדמוע יחד איתי…לוקח אותי אליו ומחבק אותי חזק חזק.
רגע מ-ד-ה-י-ם.
רגע שבו הידיעה הפנימית שלי קיבלה אישור. אני לא אחכה חודשים לשמוע, אני אשמע על ההתחלה! אפילו אם לא שמיעה ככה מי יודע מה, אני שומעת!!!! בחיי! שומעת עם האוזן הדפוקה שלי כמו ששומעת עם האוזן החזקה שלי! וזו רק ההתחלה!!!
אני מרגישה מאושרת כל כך…
בבית הקפה, אני שומעת את אלכס מדבר. שנינו נרגשים כל כך, ושוב אני מתחילה לדמוע. מתרגשת כל כך לשמוע את קולו! ואת הקול שלי! והמכשיר שמיעה באוזן החזקה מכובה, לא ייאמן!
קשה לי לדבר… אני כל כך מתרגשת…חושבת שאעצור פה ואחזור לדווח בהמשך.
